חבורה של תלמידי תיכון עוקבת אחר המורה שלהם לספרות עברית. במרתף בית הספר מופיעה כתובת על הקיר – ב ו ג ד ת. ערב אחד נמצאת המורה כשהיא שרועה על גבה בגינה ציבורית, ועל גופה סימני אלימות. מנהלת בית הספר נחושה למגר את הבריונות המשתוללת, ונסחפת אל רצף האירועים בעל כורחה. ברקע פורצת מלחמה בדרום, טילים נורים למרכז הארץ, ובתל אביב נשמעות אזעקות תכופות. כשהקרבות מסתיימים מתגלה החורבן ברצועת עזה, ובתל אביב נדמה שהכול נותר כשהיה. אבל המלחמה נמשכת ברשתות החברתיות, בריצה ברחובות, בזימה, בחשק, בצחוק משוחרר, בשיכרון הכוח, בהשפלות, בהשלטת פחד. בשבח המלחמה, ספרו הרביעי של עילי ראונר, מתחקה אחר גורלן של מורה ושל מנהלת בשגרה של הרס משתלט, במציאות המהלכת אימים על הכול ועל כולם.
דווקא בגלל שחציו הראשון של הספר כל כך מעולה ונהדר מאוד מאוד רציתי שהוא ימשיך ככה. אולי דווקא בגלל זה חווית הקריאה בסופו של דבר הסתימה באכזבה.
הספר מתחיל בסיפורה של רונית ו', מורה לספרות כמו שכולנו מכירים, שמרגישה רדופה על ידי חבורת נערים מתבגרים מבית הספר שלה. בהתחלה נראה לה שרק נדמה, אבל עם הזמן הפחד נעשה יותר ויותר ממשי וגדול. בכל מקום הם עורבים לה. היא הופכת לטרף נמלט במבוך האין סופי של רחובות תל-אביב. מה הם רוצים ממנה? למי שקורא לא נשאר אלא להימלט יחד עם רונית ו', להרגיש את הבל פיהם החם על הצוואר, מדי פעם להסתובב לראות מי מאחור ולהמשיך להימלט. אין ברירה. הקריאה גורמת לחוסר נשימה. מתחשק להניח את הספר ולהמשיך לברוח. עוד לא קרה לי אף פעם שהרגשתי פראנויה כזו מקריאת ספר. תוך כדי זה נופלות פצצות כי יש מלחמה בעזה. זה מחניק. אין מוצא.
עילי ראונר כותב מעולה, הפרוזה שלו כמו שירה, הוא מתאר כמו צלם או פסל. רונית ו' צופה ברודפים: "היא הביטה בהם ארוכות ויכלה לדמות את השיניים הטוחנות בוקעות מעצם הלסת של הגולגולת, רחבות וסדורות כמו שאפשר לראות בצילום רנטגן. כאילו הנוקשות של עצם הלסת חתמה את ילדותם והבליטה את החשד ואת הכעס, כלומר את הבוז לעולם. אחר כך תיקנה את עצמה: לאו דווקא נוקשים ואטומים. אולי רק מסוגרים ובוטים מדי, פגועים מדי ולא אהובים מדי. ואחר כך הוסיפה: אבל ככה רוצים אותם, לוחמים או שוטרים, עורכי דין קרי מזג, או אנשי עסקים, או חרקים תקשורתיים שנופחים את נשמתם לעיני כול ברשתות החברתיות. לבסוף הפכה בדעתה: בכל זאת, אצל אחדים מהם ניבטת כמיהה בעיניים." (עמודים 32-33).
מהמבוך הזה אי אפשר לצאת: "תל אביב יפה אני אוהבת אותה, העיר הזאת שוכחת הכול" (עמוד 41). נראה שכל העיר רודפת אחריה. חפצים קמים לתחיה: "אתר הבניה מסביב פרע את המקום והותיר בו כתמי בטון וערמות חול" (עמוד 45). "הטלפון צלצל וראשה נחבט" (עמוד 54). "השעון תיקתק ומנוע המקרר נהם מן המטבח" (עמוד 59). הנרדפת הופכת לרודפת, מקישה חזק במטריה על כל שלטי הרחוב שעל פניהם היא עוברת. יש עוד קורא שלא נתקף בפניקה? מי מטורף פה: רונית ו', הנערים או מי שקורא?
גם כשעוברים לנקודת המבט של אירית רזינסקי, המנהלת, שהולכת לביתה של רונית ו' לחפש אותה, המתח עוד עז. הדירה נראית ריקה מאדם, החפצים כן ישנם כולל יומנה של המורה. בדירה הריקה נאפים תפוחי אדמה בתנור.
... אבל אז הספר מאבד כיוון ומוקד. קוראים יותר ויותר על אירית ועל הנערים ואז שוב על אירית ואחר כך על כולם, ואירית ורונית ו' אפילו נפגשות "במקרה" איפה שהוא והכל מאבד תאוצה. הכתיבה נעשית פשטנית, המתח נעלם, השירה מתפוגגת. כל צד מספר סיפור שונה שלא ברור איך הוא קשור לקודמו. המתח מתפוגג והסיפור מתפזר. החתיכות של הפאזל לא משתלבות זו בזו. לא ברור מה עילי ראונר רוצה: זו אמירה על יחסי כוח? רודף ונרדף? ישראל של היום? הנוער שגדלנו? נותרתי בידיים ריקות.
אם תחילתו של הספר, על מנוסתה של רונית ו', היה מתפרסם כנובלה שמשאירה אותנו פעורי פה בלי לדעת את הסוף, זו הייתה אולי הנובלה הטובה ביותר שאי פעם נכתבה. חבל שההמשך התערפל...
והכתיבה של עילי ראונר תמשיך לסקרן אותי...
This entire review has been hidden because of spoilers.