זו השנה העשירית שבה יוצאת לאור האסופה “היֹה יהיה”, אסופה של סיפורים ספקולטיביים ישראלים מקוריים. עשרות סופרות וסופרים, אלפי עמודים ומאות אלפי מילים יצרו יחד בעשר השנים האלה נוף מרהיב של דמיון, המשקף את חיינו כאן ועכשיו.
השנה באסופה נערה המנסה לפענח את מקומה בעולם שבו היום-יום רווי בקסם, אם צעירה שעולמה מאיים עליה ועל ילדה, ועובר אורח הלומד על היווצרות העולם שלו – וסיפורים אחרים שהם מרגשים, נוגעים אל הלב, ומצחיקים לעתים.
אני חושבת שהשנה הייתה אסופה מאוד מוצלחת של סיפורים. מעבר ל"דרקון האחרון שלי" הנהדר שאני לא אובייקטיבית לגביו בגלל קרבתי לסופרת, הכי אהבתי את "היום אני שלשום" של ריקה גרציאני-טייכהולץ שהיה פשוט מבריק ונגע לליבי ו"חיבור" של אורטל פלדמן שהיה מרתק ולא כמו כל דבר אחר שאי פעם קראתי. עוד ראויים לציון: "כיפת ארגמן" של עדי לויה, "עלייתו של ישראמן" של נימרוד אייזנברג ו"קש" של יעל פורמן.
אני לא קראת הרבה ספרות ספוקלטיבית ישראלית, ואני לא יודעת למה. הקובץ הזה היה ממש נחמד והפתיע אותי לטובה, על אף שלא אהבתי את כל הסיפורים. את הסיפור הלפני אחרון על הפטריות אפילו לא סיימתי, אם כי נראה לי שבטקסט הייתי נהנית יותר. את הסיפור האחרון - ישראמן דיי אהבתי. גם את הפן הפייט קלאבי שלו, גם את הרעיון על התגובה הישראלית האלימה שישר קופצת לנו ואנחנו משתדלים להתעלם ממנה אבל היא שם בכל זאת...