What do you think?
Rate this book
שנות העונש המאושרות / פרולטרקה
"פרוזה מופלאה. זמן קריאה: כארבע שעות. זמן זכירה, כמו בעבור המחברת: שאר החיים".
כך כתב המשורר יוסף ברודסקי על כתיבתה של פלר יאגי, הסופרת השווייצרית המוערכת הכותבת איטלקית, שספר זה מביא שתיים מיצירותיה.
שנות העונש המאושרות מספר על השנים שבילתה המספרת בפנימיות לבנות בשוויצריה. כללי משמעת מחמירים פחות או יותר, מוסכמות שבשתיקה, חביבות שמסווה בקושי את הכוחניות של החברה הבורגנית שבחוץ. אמת המידה לצחיחות המצמיתה של צורת החיים הזו היא האישיות שעיצבה לעצמה הנערה החדשה: פרדריק "נראתה כמו אלילה, שופעת בוז. אולי משום כך רציתי לכבוש אותה. הדבר הראשון שחשבתי היה: היא הרחיקה לכת יותר ממני." רק בסוף הרומן נדע לאן הגיעה.
פרולטרקה היא ספינה יוגוסלבית שעל סיפונה מבלה המספרת בת החמש עשרה שבועיים במסע ליוון. היא מתלווה לאביה, שהיכרותה איתו קלושה למדי, ורק הפעם הותר לו לקחת את בתו להרפתקה חינוכית. האב האהוד והפתטי רוצה שבתו תשכיל ותחכים; היא להוטה קודם כול לצבור ניסיון ב"חלק הגברי של העולם". אגב כך נחשפת תמונה רחבה יותר של הווי החיים המורבידי של משפחה מתפוררת.
אבל העיקר הוא הסגנון: אבחות תיאור חדות, חסכוניות, לפעמים אכזריות, שמצטרפות ליופי ספרותי נדיר. בכיוון הזה פלר יאגי בהחלט הרחיקה לכת יותר מאחרים.
כך כתב המשורר יוסף ברודסקי על כתיבתה של פלר יאגי, הסופרת השווייצרית המוערכת הכותבת איטלקית, שספר זה מביא שתיים מיצירותיה.
שנות העונש המאושרות מספר על השנים שבילתה המספרת בפנימיות לבנות בשוויצריה. כללי משמעת מחמירים פחות או יותר, מוסכמות שבשתיקה, חביבות שמסווה בקושי את הכוחניות של החברה הבורגנית שבחוץ. אמת המידה לצחיחות המצמיתה של צורת החיים הזו היא האישיות שעיצבה לעצמה הנערה החדשה: פרדריק "נראתה כמו אלילה, שופעת בוז. אולי משום כך רציתי לכבוש אותה. הדבר הראשון שחשבתי היה: היא הרחיקה לכת יותר ממני." רק בסוף הרומן נדע לאן הגיעה.
פרולטרקה היא ספינה יוגוסלבית שעל סיפונה מבלה המספרת בת החמש עשרה שבועיים במסע ליוון. היא מתלווה לאביה, שהיכרותה איתו קלושה למדי, ורק הפעם הותר לו לקחת את בתו להרפתקה חינוכית. האב האהוד והפתטי רוצה שבתו תשכיל ותחכים; היא להוטה קודם כול לצבור ניסיון ב"חלק הגברי של העולם". אגב כך נחשפת תמונה רחבה יותר של הווי החיים המורבידי של משפחה מתפוררת.
אבל העיקר הוא הסגנון: אבחות תיאור חדות, חסכוניות, לפעמים אכזריות, שמצטרפות ליופי ספרותי נדיר. בכיוון הזה פלר יאגי בהחלט הרחיקה לכת יותר מאחרים.
187 pages, ebook
First published January 1, 1989
11 people want to read
About the author
Fleur Jaeggy
20 books418 followersFleur Jaeggy is a Swiss author, who writes in Italian. The Times Literary Supplement named Proleterka as a Best Book of the Year upon its US publication, and her Sweet Days of Discipline won the Premio Bagutta and the Premio Speciale Rapallo. As of 2021, six of her books have been translated into English.
Ratings & Reviews
Friends & Following
Create a free account to discover what your friends think of this book!
Community Reviews
Displaying 1 - 3 of 3 reviews
October 24, 2020
מודפסות בספרון הזה שתי נובלות של יאגי וזה איגוד מוצדק מאחר והן עשויות מאותם החומרים ומשלימות זו את זו מבחינת תוכנן. שתי הנובלות עוסקות וספוגות בהשפעה של סוג של יתמות ובתוצאותיה של נטישה. המספרת היא בת להורים גרושים. האם עזבה את אירופה לברזיל והיא נוכחת בחייה של הגיבורה רק כדמותו של גורל נעלם הכופה על הסובבים אותה הנחיות מרחוק בקשר למותר, לאסור ולמוסדות בהם תתחנך. למעשה היא אינה קיימת בנפשה של הגיבורה כדמות המחייבת התייחסות כלשהי. אביה המתבגר מודר בעצם מחייה בידי משפחת אימה והוא נוכח בהם רק בפגישות מעטות וקצובות בחופשות. בינו לבין הגיבורה קיים פער של חוסר תקשורת שגרמו שנות ההפרדות והניתוק. מוטיב האב המנותק חוזר לאורך שני הסיפורים, לא רק בחייה של המחברת אלא (בסיפור הראשון "שנות העונש") גם בחייהן של חברותיה לפנימיות בהן היא שוהה. האבות הם תמיד מושא השתוקקות שאינה ניתנת למימוש, תמיד מאכזבים, לנצח כוזבים וחסרי יכולת הבנה, בלתי ניתנים לתפיסה. הגיבורה אינה מסוגלת להתייחס לאב ולאם כאל אב ואם, היא מכנה אותם רק בשמותיהם הפרטיים. פנטזיות של אלימות ורצח אם חוזרות וצצות בסיפורים וגם האבות אינם מאריכים ימים.
הגיבורה כלואה בעולם חד גוני, בין של פנימיות דתיות/בורגניות ובין בביתה של סבתה מצד האם או בשיט בלוויית חברי הגילדה, הבורגנים המזדקנים של אביה. יחד איתה כלוא גם הקורא. עולמה הוא עולם של בדידות, של אי יכולת לדמיין עולם חיצוני. החברה הבורגנית השוויצרית דכאנית ומסרסת. למעשה בשני הסיפורים העלילה קלושה. אין הם אלא ציור חוזר ונשנה בכל פסקה של הנכות הרגשית שאפיינה את ילדותה ושנות התבגרותה של הגיבורה וכנראה של המשך חייה. גם אם הצליחה להשתחרר ממנה במידה חלקית בבגרותה הרי הגורל העגום של חברתה לפנימיה או של נסיון החיפוש והחקר הכושל והלא מוכרע אחר ההיסטוריה המשפחתית של האב משקפות בעצם את אי היכולת למלא את החללים הפעורים בנפשה.
סגנון כתיבתה של יאגי דומה בשני הסיפורים. בגב הספר תיארו אותו כעושה שימוש ב"אבחות תיאור חדות, חסכוניות, לפעמים אכזריות שמצטרפות ליופי ספרותי נדיר". היופי הוא בעיני המתבונן כמובן ואני לא כל כך בטוח בקשר לנדירות. למעשה המאפיין המרשים ביותר של אבחנותיה הוא שילוב של הפכים וניגודים לתיאור של אותה חוויה באופן המוחק את ההבדלים ביניהם ומדגיש סוג של שיממון נפשי.
מאחר וכמעט ואין כאן התפתחות עלילתית הרי ששני הספרים קמים ונופלים על העיצוב הסגנוני ומורכבות הדימויים שהם מציגים. לפעמים זה עובד ולפעמים לא. מצאתי את הסיפור הראשון, "שנות העונש המאושרות" עמום מידי ומבולבל. התיאורים לא התגבשו בצורה מוצלחת לכדי שלם מעניין. ולמען האמת השתעממתי כהוגן. ממש עונש ולא כזה שעשה אותי מאושר. הייתי מעניק לו שני כוכבים וחצי. בקריאת הסיפור השני, "פרולטרקה" עוד הייתי נתון בתחילה להשפעת שיממונו של הסיפור הראשון, אבל דווקא כאן אותם נושאים ואותם אמצעים עבדו בסופו של דבר. המורכבות הייתה כאן רבה יותר והמבנה משוכלל יותר ובסופו של דבר מצאתי את הסיפור כמוצלח ומרשים הרבה יותר. הייתי מעניק לו כארבע כוכבים וחצי. בקיצור כשלושה כוכבים בתור ציון כללי לספר. אבל עלי לציין שמאחר והגיבורה והקורא כלואים בעולם נפשי קודר ומצומצם הרי שהספר פשוט משרה דיכאון.
הגיבורה כלואה בעולם חד גוני, בין של פנימיות דתיות/בורגניות ובין בביתה של סבתה מצד האם או בשיט בלוויית חברי הגילדה, הבורגנים המזדקנים של אביה. יחד איתה כלוא גם הקורא. עולמה הוא עולם של בדידות, של אי יכולת לדמיין עולם חיצוני. החברה הבורגנית השוויצרית דכאנית ומסרסת. למעשה בשני הסיפורים העלילה קלושה. אין הם אלא ציור חוזר ונשנה בכל פסקה של הנכות הרגשית שאפיינה את ילדותה ושנות התבגרותה של הגיבורה וכנראה של המשך חייה. גם אם הצליחה להשתחרר ממנה במידה חלקית בבגרותה הרי הגורל העגום של חברתה לפנימיה או של נסיון החיפוש והחקר הכושל והלא מוכרע אחר ההיסטוריה המשפחתית של האב משקפות בעצם את אי היכולת למלא את החללים הפעורים בנפשה.
סגנון כתיבתה של יאגי דומה בשני הסיפורים. בגב הספר תיארו אותו כעושה שימוש ב"אבחות תיאור חדות, חסכוניות, לפעמים אכזריות שמצטרפות ליופי ספרותי נדיר". היופי הוא בעיני המתבונן כמובן ואני לא כל כך בטוח בקשר לנדירות. למעשה המאפיין המרשים ביותר של אבחנותיה הוא שילוב של הפכים וניגודים לתיאור של אותה חוויה באופן המוחק את ההבדלים ביניהם ומדגיש סוג של שיממון נפשי.
מאחר וכמעט ואין כאן התפתחות עלילתית הרי ששני הספרים קמים ונופלים על העיצוב הסגנוני ומורכבות הדימויים שהם מציגים. לפעמים זה עובד ולפעמים לא. מצאתי את הסיפור הראשון, "שנות העונש המאושרות" עמום מידי ומבולבל. התיאורים לא התגבשו בצורה מוצלחת לכדי שלם מעניין. ולמען האמת השתעממתי כהוגן. ממש עונש ולא כזה שעשה אותי מאושר. הייתי מעניק לו שני כוכבים וחצי. בקריאת הסיפור השני, "פרולטרקה" עוד הייתי נתון בתחילה להשפעת שיממונו של הסיפור הראשון, אבל דווקא כאן אותם נושאים ואותם אמצעים עבדו בסופו של דבר. המורכבות הייתה כאן רבה יותר והמבנה משוכלל יותר ובסופו של דבר מצאתי את הסיפור כמוצלח ומרשים הרבה יותר. הייתי מעניק לו כארבע כוכבים וחצי. בקיצור כשלושה כוכבים בתור ציון כללי לספר. אבל עלי לציין שמאחר והגיבורה והקורא כלואים בעולם נפשי קודר ומצומצם הרי שהספר פשוט משרה דיכאון.
September 19, 2024
I beati anni del castigo (Sweet Days of Discipline) || Proleterka
A Catholic boarding school in Appenzell near Lake Constance, surrounded by the Alps. Among stultifying piety, the schoolgirls possess a dark energy, at times sad, hateful, jealous, bored, and cruel (the daughter of an African dictator, the principal's pet, becomes the class victim). The unnamed narrator falls under the spell of a new girl, Frédérique; a few months older but far more worldly. She claims to be a nihilist. They take long walks.
As in Coleridge's Christabel , what appears at first as Sapphic love is a feint: the dominant drive here is Thanatos, not Eros. In a short novella (under one hundred pages), people die of: terminal illness, car and plane crashes, fatal stabbing in a Cairo hotel room, and hanging. (All this is in the background - at the school, life continues at usual.) When they meet years later in Paris, Frédérique lives among the dead, in a room that feels like a grave. She then attempts to burn her mother alive.
Appenzell is a German-speaking region, and the narrator's mother - by letters from Brazil - wishes her to learn German. Jaeggy writes in Italian, but this polyglot book threads in sentences in French and German. And it feels to me - with its pessimism, misanthropy, and scorn for humanity - like a work of German literature, in the line of Thomas Bernhard, whom Jaeggy was friends with in Rome. (An internet search turned up this comparison of the two.) It is also vaguely autobiographical, as is Proleterka, the second book in this volume, which has a terrific opening line:
Once again, German is the language of family, guilt, repression. The word Tracht occurs repeatedly: literally traditional German clothing, but also a burden (« was man trägt »). Johannes' daughter covertly sleeps with a few of the Yugoslav sailors, whose lack of respect for her only adds to their appeal, the better to hasten the psychic death of the father whose actual death bookends the story. Before his cremation, she leans in to kiss him and puts an iron nail in his pocket, so that something will survive the fire.
Translated to elegant, spare Hebrew by Yaarit Tauber.
A Catholic boarding school in Appenzell near Lake Constance, surrounded by the Alps. Among stultifying piety, the schoolgirls possess a dark energy, at times sad, hateful, jealous, bored, and cruel (the daughter of an African dictator, the principal's pet, becomes the class victim). The unnamed narrator falls under the spell of a new girl, Frédérique; a few months older but far more worldly. She claims to be a nihilist. They take long walks.
As in Coleridge's Christabel , what appears at first as Sapphic love is a feint: the dominant drive here is Thanatos, not Eros. In a short novella (under one hundred pages), people die of: terminal illness, car and plane crashes, fatal stabbing in a Cairo hotel room, and hanging. (All this is in the background - at the school, life continues at usual.) When they meet years later in Paris, Frédérique lives among the dead, in a room that feels like a grave. She then attempts to burn her mother alive.
Appenzell is a German-speaking region, and the narrator's mother - by letters from Brazil - wishes her to learn German. Jaeggy writes in Italian, but this polyglot book threads in sentences in French and German. And it feels to me - with its pessimism, misanthropy, and scorn for humanity - like a work of German literature, in the line of Thomas Bernhard, whom Jaeggy was friends with in Rome. (An internet search turned up this comparison of the two.) It is also vaguely autobiographical, as is Proleterka, the second book in this volume, which has a terrific opening line:
Sono passati molti anni e questa mattina ho un desiderio improvviso: vorrei le ceneri di mio padre. (Many years have passed and this morning I have a sudden desire: I would like my father's ashes.)The book begins and ends in the first person, after the father's death. The rest is third person. The narrator is named only as « figlia di Johannes » (Johannes' daughter). Her strained relationship with her father is the backdrop for a cruise on a Yugoslavian ship (the name means "proletarian" in their language, possibly Croatian?) to Greece and Venice. The narrator considers Billy Budd, and his dying words, "God bless Captain Vere!" (A slightly more subtle literary reference is a character who goes to a Davos sanitarium and is then unable to leave.) An indelible memory of her father is his friendship with a man who strangled his mother, and Johannes' desire to vindicate him.
Once again, German is the language of family, guilt, repression. The word Tracht occurs repeatedly: literally traditional German clothing, but also a burden (« was man trägt »). Johannes' daughter covertly sleeps with a few of the Yugoslav sailors, whose lack of respect for her only adds to their appeal, the better to hasten the psychic death of the father whose actual death bookends the story. Before his cremation, she leans in to kiss him and puts an iron nail in his pocket, so that something will survive the fire.
Translated to elegant, spare Hebrew by Yaarit Tauber.
September 30, 2021
החלק של שנות העונש המאושרות- 4 כוכבים, פרולטרקה-3.
הכתיבה מצויינת ואהבתי את ההדמות הראשית. התיאורי סביבה בחלק הראשון היו מעולים.
הכתיבה מצויינת ואהבתי את ההדמות הראשית. התיאורי סביבה בחלק הראשון היו מעולים.
Displaying 1 - 3 of 3 reviews