What do you think?
Rate this book
בית הנתיבות
"שדה התעופה היה בעיני רוחי הילדית הצטלבות מושלמת בין חיים ומוות. באותו מקום – שלאחר מכן למדתי כי קוראים אותו הטרמינל – נראה כי הנפש מתגלגלת גלגול נוסף, משילה מעליה נעליים וחגורה וז'קט לטובת כרטיס מעבר לעולם אחר הבא עליה. הנפש מתעופפת, בנתיבות שהוגדרו לה מן השדה הפתוח, ועוברת איזה סוף, עוד סוף, לקראת השלב הבא, לעבר הלידה המחודשת."
זמנים, גופים, לשונות ומקומות נשזרים בבית הנתיבות אל מסע חייה של אישה צעירה. לצד ההווה, על אהבותיו ואכזבותיו, נחקר גם עבר משפחתי שבו עדיין פועמים בחוזקה חוויית ההגירה וכאב השפה שנולד ממנה. עמם נפרש גם עתיד אפשרי של המקום שבו היא חיה, המתגלם כבר עתה באתרי הבנייה ובאוטובוסים, על חוף הים, העירוני – ושל הנוף הנפשי. כל אלו משמשים מצע ברכבת הקלה ובהשתנוּת המתמדת של הנוף לחשיבה על הגוף האנושי, על אינטימיות ועל אלימות.
זהר אלמקייס נולדה ב-1987 ברמלה, חיה בין יפו לניו יורק. חוקרת, כותבת ומתרגמת.
ספר בסדרת אדום דק
זמנים, גופים, לשונות ומקומות נשזרים בבית הנתיבות אל מסע חייה של אישה צעירה. לצד ההווה, על אהבותיו ואכזבותיו, נחקר גם עבר משפחתי שבו עדיין פועמים בחוזקה חוויית ההגירה וכאב השפה שנולד ממנה. עמם נפרש גם עתיד אפשרי של המקום שבו היא חיה, המתגלם כבר עתה באתרי הבנייה ובאוטובוסים, על חוף הים, העירוני – ושל הנוף הנפשי. כל אלו משמשים מצע ברכבת הקלה ובהשתנוּת המתמדת של הנוף לחשיבה על הגוף האנושי, על אינטימיות ועל אלימות.
זהר אלמקייס נולדה ב-1987 ברמלה, חיה בין יפו לניו יורק. חוקרת, כותבת ומתרגמת.
ספר בסדרת אדום דק
83 pages, Paperback
Published January 1, 2020
4 people want to read
Ratings & Reviews
Friends & Following
Create a free account to discover what your friends think of this book!
Community Reviews
Displaying 1 of 1 review
October 9, 2025
Zohar Elmakias's Terminal is a disassembled airport of memory, a text where gates open into childhood, family history, migration, and fleeting love affairs. There is no neat plotline, only a sequence of fragments that pile up like mismatched luggage on a conveyor belt. I am usually not a big fan of stream-of-consciousness writing, unless it is masterfully executed, as is the case here.
The narrator moves between Jaffa, Lod, Baltimore, Madrid, and the ghost cities of memory. She carries with her an erratic father with bottles of arak, a mother sunk knee-deep in the muck of the transit camp, siblings whose codes resist deciphering, and a grandmother whose presence lingers like a superstition. Strangers in buses, men with knives in alleyways, women smoking in black balconies, all wander through as if the city were one extended hallucination.
Airports and bus stations serve as the book's governing image: places where life and death, departure and return, longing and erasure cross each other. The book delivers a poetic collage of voices, bodies, and languages, stitched with both tenderness and sharp edges. Reading it feels like lingering in an airport too long: exhausting, bewildering, and strangely intoxicating. Super Israeli!
"...כשהיינו ילדים בנווה דוד הישנה אלוהים היה בפינו כמו מטבע. יכולנו לשלשל אותו אל חריצי המילים והוא היה הופך דברים לחשובים. הוא ישב על הלשון כמו מכריז על אמיתות המילים שעמדנו להגיד ומאיר אותן באור זהב מטיל מורא (משפט שמתחיל באלוהים תמיד נגמר באמת האחת הצרופה), או שהיה מוסתר מתחת ללשון ואז נשלף כמו נשק, מטבעות קדימה, ידיים למעלה. תישבע. באמתהתורה בספרהתורה באדוניי. אתה משקר עליי. מה את נותֶת לי אם אני אומר תאמת? יאללה יאללה לך תְּגַוָּוד. משקלי השפה יושבים בפי כמו תבנית ברזל כבדה, הכופה את לשוני להושיב את האותיות בסדר התנועות הנכון, לנקדן. הרי אני יודעת הדברים הללו מבטן ומלידה..."
The narrator moves between Jaffa, Lod, Baltimore, Madrid, and the ghost cities of memory. She carries with her an erratic father with bottles of arak, a mother sunk knee-deep in the muck of the transit camp, siblings whose codes resist deciphering, and a grandmother whose presence lingers like a superstition. Strangers in buses, men with knives in alleyways, women smoking in black balconies, all wander through as if the city were one extended hallucination.
Airports and bus stations serve as the book's governing image: places where life and death, departure and return, longing and erasure cross each other. The book delivers a poetic collage of voices, bodies, and languages, stitched with both tenderness and sharp edges. Reading it feels like lingering in an airport too long: exhausting, bewildering, and strangely intoxicating. Super Israeli!
"...כשהיינו ילדים בנווה דוד הישנה אלוהים היה בפינו כמו מטבע. יכולנו לשלשל אותו אל חריצי המילים והוא היה הופך דברים לחשובים. הוא ישב על הלשון כמו מכריז על אמיתות המילים שעמדנו להגיד ומאיר אותן באור זהב מטיל מורא (משפט שמתחיל באלוהים תמיד נגמר באמת האחת הצרופה), או שהיה מוסתר מתחת ללשון ואז נשלף כמו נשק, מטבעות קדימה, ידיים למעלה. תישבע. באמתהתורה בספרהתורה באדוניי. אתה משקר עליי. מה את נותֶת לי אם אני אומר תאמת? יאללה יאללה לך תְּגַוָּוד. משקלי השפה יושבים בפי כמו תבנית ברזל כבדה, הכופה את לשוני להושיב את האותיות בסדר התנועות הנכון, לנקדן. הרי אני יודעת הדברים הללו מבטן ומלידה..."
Displaying 1 of 1 review