הצל שלי ואני

by יהודה פוליקר

רכבת יוצאת מרציף של תחנה. איש שהיה פעם ילד יושב וצופה בנוף המתחלף, והמראות רצים לו מול העיניים. הנופים הניבטים אליו מבעד לחלון מזכירים לו תמונות מעבר רחוק.

האיש שהיה פעם ילד חוזר הביתה, אל השכונה שלו, והוא איש אחר, אדם בוגר. הוא מנסה למיין את את הזיכרונות, לפענח אותם, אבל הכל השתנה כאן: קולות הציפורים כמעט לא נשמעים כמו אז, הירוק של ילדותו הולך ונעלם, שבילי העפר הפכו לכבישי אספלט, והעצים לאורך השדרה, שפעם כאילו נגעו בשמים, נראים עכשיו קטנים יותר, עטופים אבק חום.

כאן היה פעם הבית שלו. כאן פקח לראשונה את עיניו.

הצל שלי ואני מביא תמונות מימי ילדותו והתבגרותו של יהודה פוליקר, אחד המוכשרים והאהובים ביותר בין המוזיקאים והזמרים של ישראל: תמונות של ילדות בעיר פרברית, בשכונת עולים של ראשית ימי המדינה, ובמיוחד – בבית שמוֹראוֹת המלחמה ממשיכים לחיות בו ולהקדיר את שלוותו. עברם של זוג ההורים – שניהם יוצאי סלוניקי, עיר שהרוב הגדול של יהודיה נשלחו למחנות המוות – כמו מטיל צל כבד על הילד שמנסה רק לגדול ולהיות כמו כולם. אז לא, הוא לא יהיה כמו כולם, אבל מה שהוא כן יהיה – עתיד להיות חלק מהותי בתרבות של כולנו.

הצל שלי ואני הוא מסמך מרגש בכנותו ובישירותו, ביכולת ההתבוננות שלו, במבטו הילדותי-ובוגר כאחד. ספר שקשה להניח מן היד.

231 pages, Unknown Binding

Published January 1, 2019

Reviews

[Ohad Itai · Rating 4 out of 5]

הספר כתוב מצורה מרתקת, למרות שניכר שפוליקר אינו סופר.
הוא מתמקד מן הסתם בילדות שלו בקרית חיים ושם דגש מיוחד על היחסים שלו עם הוריו, ניצולי השואה. זה בעיניי החלק החזק יותר והאותנטי בספר.
החלקים על הילדות בקרית חיים יפים ופיקנטיים, אך לעתים נדמה לי שזה יותר מדי אסקימו לימון (אולי ככה היה באמת, עם מוכר הנפט, מסיבות סלואו ועוד).

[Carol Sheffer · Rating 5 out of 5]

Poliker's autobiography is a fascinating series of snapshots from his childhood and life. It also reflects the time period in which a small nation was born and the lives of those who struggled to establish the new state under the veil of their past.

[Carmit Bar · Rating 3 out of 5]

פחות זרם לי. אוהבת את יהודה פוליקר, אבל זה היה בעיקר על הילדות שלו...ופחות על מה שקרה לו עם המוזיקה...