"גאות החול' הוא הרומאן הראשון של לאה איני (לאחר ספר הסיפורים 'גיבורי קייץ'). נושאו של הספר שייך, לכאורה, לדרך-המלך של הסיפורת הישראלית: המיתולוגיה של האלמנוּת והשכול. אבל החריגה מן הרפרטואר הספרותי המקובל מתגלה בספר זה כבר בעצם השבירה של "טאבו" ספרותי – כי לפנינו רומאן המפתֵח את נושאו בדרך קומית כביכול, קלילה ומשעשעת, ומפרק את אוצר הקלישאות.
מירי, גיבורת הרומאן, היא אשה צעירה שהאיש שלה נהרג בתאונת-אימונים בצבא. כאלמנת-צה"ל היא מורדת בתהליך האבל המקובל ומסרבת לקחת חלק ב"פולחן" שהחברה קובעת לה כתחליף לאיש שהיא אוהבת. בעוד מגרש הגרוטאות של הזיכרון מתעתע וחסר-ממשות, והעתיד הוא הבטחה חסרת כיסוי, פונה מירי ל"פרויקט" שבו תחיה, כביכול, את ההווה, הלומד מרגע לרגע ומטעין את עצמו בכל פעם מחדש: לאחר תקופה קצרה של הכחשת עצם מותו של הבעל היא מחליטה לממש את חייה כרצונה ולחיות עם האַין כיֵש – לא לקרוא תיגר על הטבע, על עצם עובדת המוות, אבל להמשיך לחיות עם הבעל גם במצבו הנוכחי של חוסר-חיים. כי מותו של אהוב אינו סיבה לשחרר את עצמנו ממנו, וה"ביחד" הוא עובדה נפרדת משאלת החיים או המוות. סיפרה של לאה איני אנושי מאוד, ומפתיע בקלילותו – ויחד עם זה גם נוגע לעומק.
לאה איני (1962) סופרת, נולדה בתל-אביב לאב ניצול שואה מסלוניקי ולאם ממוצא נאשדידני, כך שגדלה בצל שתי לשונות נכחדות: ספניולית וארמית. החלה לכתוב מגיל צעיר. למדה ספרות ולשון בסמינר הקיבוצים, ועבדה כעורכת בעיתון יומי. כתבה פרוזה, אך לאחר שמרצה ביקש ממנה שירים, הפכה קטע סיפורי שכתבה כחיילת, לשיר. כך התפרסם "אחמד", ולאחריו נכלל בקובץ שיריה הראשון "דיוקן", שזכה בפרס ורטהיים ובפרס אדלר לשירת ביכורים. אחרי קובץ שירים נוסף, שבה לכתיבת פרוזה למבוגרים, ואף כתבה לילדים ולנוער. סיפורים ושירים פרי-עטה תורגמו לשפות רבות. ב-2008 יצא לאור אלבום מוסיקלי ("סוג של ורוד") בביצוע תמר גלעדי ובהלחנתה ובהפקת חמי רודנר הכולל תריסר שירים פרי-עטה של לאה איני. [...] ספרה "סוסית" נכלל אף הוא בחמשת הספרים הראשונים המועמדים לפרס ספיר לשנת 2012. בנובמבר 2014 הוענק לה פרס ניומן לספרות עברית. לאה איני מלמדת כתיבת פרוזה למבוגרים בסדנאות כתיבה.