סמואל בקט, הידוע בעיקר בזכות מחזותיו והרומאנים שלו כאחד מאנשי הרוח רבי ההשפעה ביותר במאה העשרים, כתב גם לממצע אמנות מודרני – לרדיו, כמי שמבקש לבדוק אם אמנם ’’אני משמיע קול – משמע אני קיים’’. שישה התסכיתים שכתב בקט אינם רק יצירות מופת ספרותיות לעצמן, אלא מהעידית שבאמנות הרדיו מאז נוסדה לפני כיובל שנים, ומאז התדייק והתעדן התסכית, ככלי ביטוי אמנותי.
בששת התסכיתים הרואים כאן לראשונה אור בעברית בקט בודק את היחס שבין המציאות הקולית האופפת אותו ואת גיבורי יצירתו לבין יכולת ההבעה של מציאות זו בדממות, בפעלולים קוליים, במוסיקה ובמלים.