Афера Тома Китинга. Невыдуманная история художника-фальсификатора

by Tom Keating, Джеральдин Норман, Geraldine Norman

1977

Genres: Art, Biography, Nonfiction

304 pages, Paperback

First published July 4, 1977

Reviews

[Nina · Rating 5 out of 5]

An interesting man with lots of interesting stories to tell.

[Nati Korn · Rating 5 out of 5]

בתור ילד אהבתי לצייר. בכל אופן התנסיתי בציור. אומרים שגם היה לי כישרון מסוים. בשלב כלשהו זנחתי את הציור. אולי זה חבל. בגדול, הלך הכישרון נשאר הילד. אבל עדין יש ליצירות אומנות פלאסטית, ביתר דיוק לציורים (לא משנה באיזה מדיום) סוג של השפעה פסיכולוגית מיוחדת עלי. אני מאוד אוהב ספרות ומוסיקה, קשה לי לדמיין את חיי בלעדיהן וישנן יצירות בתחומים אלו שמעוררות בי תחושת התפעמות. לציור השפעה אחרת, אולי בגלל שהתנסיתי באומנות זו באופן פעיל ויצירתי יותר וגם הגעתי להישגים מסוימים בנעורי. מלבד ההתפעמות הציור מדגדג אותי גם במקומות אחרים, מעשיים ונוסטלגיים אולי.

בשנת 1993 סיימתי את לימודי התואר הראשון באוניברסיטה במסגרת העתודה האקדמית והתחלתי שרות צבאי ארוך בן שש שנים (טירונות, קורס מכ"ים ותעסוקות מבצעיות שונות קיימנו עוד בזמן הלימודים במסגרת שירות מילואים). למרות ששירתתי בבסיס עורפי קל"ב, המעבר מן האוניברסיטה לצבא לא היה קל במיוחד. הייתי שרוי בסוג של דיכאון, שקוע בתוך אפרוריות שהיה לי קשה לנער מעלי. הייתי חוזר הביתה בסביבות שבע בערב (אם לא היו תורנויות) ומעביר חלק מזמני בבהייה בטלוויזיה.

הטלוויזיה הרב ערוצית ("כבלים") הייתה אז בראשיתה. בעיקר הייתי צופה בערוץ 8 שנקרא אז ערוץ המדע או משהו כזה. כיום השתלטו תכני "דוקו" על הערוץ. ערוצים אחרים מיוחדים להיסטוריה ולטבע, לאסונות תעופה וכיו"ב, בדרך כלל הנושאים שם מוגשים באופן רדוד וסכריני. אבל בימים ההם הערוץ המדעי הזה הכיל הכל מהכל. ניתן היה למצוא שם תוכניות שעסקו ממש במדע. הפקות חדשות כמו גם תוכניות שנוצרו בשנות השבעים והשמונים, בארצות שונות ומשונות. בשעות הקטנות של הלילה היו משדרים שם כל מיני תוכניות ישנות להכשרת סטודנטים, דברים די הזויים.

באותם ימים נתקלתי במיני סידרה ששודרה בערוץ בין 19:30 לשמונה בערב. סידרה שהופקה כעשור קודם לכן בערוץ Channel Four הבריטי. זו הייתה הפעם הראשונה שצפיתי בה. הסדרה נקראה "Keating on Painters", כלומר "קיטינג על ציירים," ההמשך השתנה מפרק לפרק: קיטינג אודות מונה, קיטינג אודות טרנר, קיטינג אודות טיציאן וכו... על המסך זקן חביב (לפחות אז, בעיני עצמי הצעיר, הוא נראה זקן) בעל זקן סנטה-קלאוס לבן, בשם טום קיטינג. קיטינג היה מסביר מעט על הצייר בו עסק הפרק ואז היה מדגים את הטכניקה בה השתמש המאסטר. בתוך כך הייתה הולכת ומתהווה לעינינו במהלך התוכנית, תמונה בסגנון יצירתו של הצייר הנדון. אני מצאתי את הסדרה מעניינת ואף יותר מכך. לא שאני מומחה לטכניקות ציור עתיקות, לכימיה של צבעים או לסוגי לכה. אבל היה בכל התהליך משהו מרתק, ברוח מה שציינתי בפתיחה, משהו ששבה את ליבי כמו שרק ציור מסוגל לשבות. כמו שאומרים: אפשר להתבונן עד-בלי-די בשלושה דברים – במים זורמים, באש בוערת ובמישהו אחר עובד. התכנית ממש הצליחה לעקור אותי לכעשרים דקות מציפורני הדיכאון. ועובדה שהיא נשארה חקוקה בזיכרוני למרות שעד ימים אלו לא הייתה לי דרך לצפות בה שוב.


אבל על העניין נוסף עוד דבר. נוספה אם תרצו פואנטה, מעין טוויסט מפתיע (לפחות לגבי, אך אולי לא לגבי קהל הצופים הבריטי של ראשית שנות השמונים). לפני שצפיתי בתכנית לא ידעתי דבר אודות טום קיטינג. הנחתי שמדובר באמן, מומחה לתולדות האומנות, אולי רסטוראטור של אחד המוזיאונים הבריטים הגדולים. הפרק האחרון בסדרה נקרא "קיטינג אודות קיטינג" וכולו ריאיון עם קיטינג עצמו בו הוא מספר על חייו. עד כמה שזכור לי, גם בפרק זה, תוך כדי הריאיון, לא פסק קיטינג מלצייר (בצבעי מים) בצורה אובססיבית. הבן אדם היה ממש אחד עם הציור, מצייר כמעט מבלי דעת. הסתבר להפתעתי, שקיטינג היה למעשה צייר כושל שהפך לזייפן אומנות. הוא פעל בצורה נסתרת ולדבריו חיקה אלפי תמונות משל עשרות ציירים שחלקן התגלגלו לשוק האומנות ונרכשו ע"י גלריות בעלות שם. בשנות השבעים הוא נחשף לאחר שזוהו מספר זיופים של אקוורלים, שיוחסו לצייר הבריטי סמואל פאלמר והוצעו למספר בתי מכירות פומביות. פרצה שערורייה רבתי שטלטלה את עולם מסחר האומנות בלונדון של התקופה. קיטינג הועמד למשפט, אך שוחרר לבסוף בשל בריאותו המתדרדרת. במשפט עצמו לא התעניין ובילה את זמנו, איך לא, בציור. אינני בעל כישורים בתחום הפסיכולוגיה אבל היה משהו מדהים בתאור של חייו. הוא עבר טראומה בזמן שרותו בחיל הים הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה. הוא נישא לאישה שחברה המלח נהרג במלחמה, כאילו היווה תחליף בעצמו להרוג. נשר מלימודי האומנות והתפרנס בעסק המשפחתי בתור צבעי של בתים. זה מה שהיה זכור לי, בכל אופן, מהצפייה היחידה באותו ריאיון. דמותו המיוחדת סקרנה אותי וסיפורו המיוחד נותר בזיכרוני כל השנים.


האינטרנט גדל ומתרחב עם השנים. מדי כמה שנים הייתי נזכר בקיטינג ובסדרה ומחפש במרשתת מידע אודותיו. עד לפני מספר שנים כמעט ולא היו אזכורים לקיטינג. הקיץ ביליתי בלונדון במסגרת טיול בת-מצווה של בתי. בין שלל האטרקציות ביקרנו גם בגלריה הלאומית הבריטית. האוסף כמובן גדול ומפעים – מבחר מהמם של יצירות מופת, מן הגדולות שצוירו. ביניהן גם רבות מן היצירות שקיטינג דן בהן בהדגמות שלו בסדרה הישנה ההיא: ציור שלג של מונה, סצנות מיתולוגיות של טיציאן, תמונות כפריות של קונסטבל ובמיוחד ציורו המפורסם של טרנר של גרירתה לפירוק במגרש הגרוטאות של ה"טמריר הלוחמת". בקיצור נזכרתי בסדרה הישנה ההיא. חיפשתי שוב מידע אודות קיטינג באינטרנט. כיום יש כבר ערך מפורט אודותיו בוויקיפדיה ורוב פרקי הסדרה זמינים לצפייה ביוטיוב, אך למרבה האכזבה לא הפרק המסיים את הסדרה אודות קיטינג עצמו (אולי יצוץ מתישהו). גיליתי כי פורסם גם ספר אודות קיטינג ועל פרשת חשיפתו – ביוגרפיה שכתב מפיו בעלה של העיתונאית שחשפה את הפרשה. כיום ניתן למצוא עותק שלו רק באתרים לממכר ספרים ישנים. למזלי מצאתי עותק במחיר סביר לחלוטין ובמצב מניח את הדעת (בשנות השבעים ידעו עדיין להדפיס ספרים), הזמנתי אותו וגם קראתי בו.


ב- National Gallery מתרשמים מטיציאן


"הטמריר הלוחמת" כפי שנקלטה בעדשת הסלולרי הישן שלי (חלק מהגוונים הלכו לאיבוד).


שמו של הספר הוא פרפרזה על שמה של סדרת התמונות המפורסמת של הצייר האנגלי ויליאם הוגארת בשם "The rake's progress" ("דרכו של פוחז"). כאן מדובר בדרכו או התדרדרותו של הזיוף או הזייפן. רוב הספר הוא מעין ביוגרפיה של קיטינג, או אוסף אפיזודות בחייו, הקשורות ברובן לפעולתו כצייר, רסטוראטור וזייפן. את החלק הזה כתב העיתונאי והסופר פרנק נורמן מפיו של קיטינג. שפתו של קיטינג – סגנון הדיבור שלו והסלנג הקוקני והמקצועי בו הוא משתמש נשמרו יפה בכתיבתו של נורמן כפי שניתן להתרשם גם מצפייה בפרק בסדרה שאינו מיוחד לציירים אלא לשימור תמונות. הפרק מתייחס לכמה נושאים בעבודתו של קיטינג כמשמר אומנות המוזכרים בספר, כולל עבודת רסטורציה מרשימה של ציורי קיר שביצע בבית מארלבורו בלונדון, במהלכה גם פגש את המלכה (אין מה לעשות, בסיפוריו של כל אנגלי, היתקלות במלכה היא תמיד אחד מרגעי השיא). לספר נוסף גם מאמר מאת אשתו של פרנק, ג'רלדין נורמן, שהייתה כתבת הטיימס לענייני בתי מכירות פומביות של אומנות והיא זו שחשפה את פרשת ציורי המזויפים של פאלמר ומאוחר יותר הביאה לחשיפתו של קיטינג עצמו. חלק זה של הספר יבשושי יותר אך מעניין. מתואר שם עולם המסחר ביצירות אומנות, היא דנה במהותו של הזיוף (אם אפשר בכלל לדבר על זיוף), מתוארת פרשת חשיפת הפאלמרים המזויפים, הניסיונות לאתר את זיופיו/יצירותיו של קיטינג והתגובות לפרשה בקרב הסוחרים, המלומדים והקהל הרחב.

הביוגרפיה של קיטינג מהנה לקריאה. היא נפתחת בפרק דיקנסאי העוסק בילדותו של קיטינג בשכונות מעמד הפועלים של לונדון שלאחר מלחמת העולם הראשונה וחייו בעוני מחפיר. הפרק הבא עוסק בחוויותיו כמלח בחיל הים הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה. מכאן ואילך מתוארים חייו תוך התמקדות באומנותו, מאז שהשתחרר מהשרות והוא כבר נשוי ועד לשנות השבעים. אומנם רוב האנקדוטות הן משני סוגים עיקריים - גילויים של יצירות אומנות נחשבות בערימת זבל ומצד שני, ציורים שהשוק מחשיב אך הן למעשה זיופים (רובן כמובן פרי מכחולו של קיטינג) –אך הקצב טוב והעניין נשמר.

מעניין לציין את השינויים שחלו בכתיבת ביוגרפיות במהלך השנים. לו הייתה הביוגרפיה של קיטינג נכתבת היום, סביר להניח שהייתה לובשת צורה אחרת לגמרי. פחות סיפורי מעשיות ויותר פסיכולוגיה, פחות הרפתקאות ויותר ביקורתיות. כתיבתו של נורמן אנגלית להפליא. כל אחד מן האירועים מקבל מקום שווה, אף אחד מהם אינו מתבלט יתר על המידה. למרות שניכרת כאן חושפניות מסוימת ונוצר רושם כי קיטינג כן למדי גם לגבי דברים כואבים, הכתיבה אינה סנסציונית ביחס לחייו הפרטיים של קיטינג וניכר כי סגנון הכתיבה והעריכה בשנות השבעים מבקש לשמור על כבודו של הגיבור. היום כנראה היו מתייחסים בפחות "שוויון נפש" לאירועים מסוימים: האונס, האלימות וההתעללות שעבר במהלך שירותו בצי, הלם הקרב הקשה שממנו סבל, רמזים לשתיינות, הפרידה מאשתו וילדיו לאחר שנישואיו עלו על שרטון, העוני המחפיר בו חי ואי יכולתו לתפקד ולפרנס את משפחתו, חייו עם מאהבתו, ג'יין קלי, שותפתו ליצירה כמו גם למעשי הזיוף והפצתם שהרומן ביניהם התחיל כשעוד הייתה קטינה בת חמש עשרה וגילו פי שלוש מגילה.

צריכה להישאל כמובן גם שאלת אמינות סיפורו של קיטינג והמיתוס שנוצר סביבו. שאלה זו צריכה להישאל לגבי כל ביוגרפיה שהיא ובפרט כאשר מדובר במספר לא מהימן, מספר מעשיות מוכשר וסוג של זייפן מוצהר. סביב קיטינג נוצר מיתוס מסוים, שסדרת הטלוויזיה והספר הזה קידמו. הזייפן הסוציאליסט, המלומד ההיפי על האופנוע האומן הדלפון שלא אכפת לו מציוריו וכו... קיטינג לדבריו אינו מעוניין בזיוף. זיוף קיים, כפי שמציינת ג'רלדין נורמן באחרית הדבר, רק כאשר מזהים רצון ומאמץ להציג דברים אחרת מכפי שהם באמת. בלי רצון להונות אין זיוף אלא רק עבודת שוליות של המאסטר בעודו בחיים, יצירות של ציירים משניים שהושפעו ממנו בתקופתו ולא זכו לפרסום, תלמידי אומנות לאורך השנים שביקשו ללמוד דרך התנסות בטכניקות של האומן ורסטוראטורים המבקשים לתקן תמונות פגומות. כשמבקשים לזייף – מזייפים חתימות (מי שמבין באומנות אסור לו לסמוך על חתימות), מזייפים את רשומות מעבר היצירה מיד ליד, מוסיפים פריטים אופנתיים לציורים משעממים ומיישנים ציורים טריים כך שידמו לעתיקים – כל אלו טכניקות שקיטינג אינו מכחיש שהוא שולט בהם.

מהסיפורים כפי שמספר אותם קיטינג עולה כי הוא אינו מבקש להונות אלא רק להתנסות במגוון של טכניקות וללמוד מהמאסטרים הגדולים. הוא מעולם לא הרוויח מחיקוייו ולרוב מסר אותם לחברים בלא תשלום או מכר אותם בפרוטות לסוחרי גרוטאות שבתורם מכרו אותם אחר כך תמורת בצע כסף לגלריות (גם אם הוא אינו מכחיש שצייר לפעמים עשרות תמונות של אומן מסוים בעקבות שידול של אנשים מפוקפקים). הוא ממש צדיק, אף לא הרוויח מיצירות זבל שקנה והתגלו כבעלות ערך – לדבריו העדיף למכור אותן בזול למתווכים שיעבירו אותן תמורת רווח נכבד לסוחרים. אם כבר הוא בז לסחר האומנות וביקש לנקום בבעלי הגלריות הקמצנים ולשים ללעג את מומחיותם. לדבריו הותיר פגמים, רמזים ואי היתכנויות בכל חיקוי שיצר כדי שלא יאריכו ימים וכדי שמומחים לא יתקשו לזהותם כלא אותנטיים. גם אם הוא מודה שטרח ליישן את התמונות בכדי לשוות להן מראה עתיק, הרי שמפני שהיה דלפון נהג לרכוש לרוב קנווסים משומשים ועתיקים שצוירו עליהם יצירות חסרות ערך ולצייר עליהם מחדש לא תמיד במטרה להונות. ובכלל, לדעתו אין הוא אמן מוכשר וכאשר מציבים חיקוי שלו מול יצירה מקורית של האמן ההבדלים בולטים לעין. בכל זאת ברור כי יש כאלו שנפלו בפח כמו גם שהיו הרבה שלא הוטעו וסרבו לאשר כי מדובר ביצירה מקורית (גם אם מצאו דרכים ותירוצים למכור אותה בסופו של דבר).

מעדותם של פרנק וג'רלדין נורמן ניכר כי הבינו זאת ואף עשו מאמצים להצליב מידע ולנסות ולאשר את סיפוריו של קיטינג. כאשר נכשלו בכך ציינו זאת. מקום מיוחד שמור לניסיונות לאתר את זיופיו ועבודותיו של קיטינג. הזוג פרסם במקביל לספר גם קטלוג של יצירותיו של קיטינג שהתגלו בגלריות ואוספים. אבל לרבים מסיפוריו של קיטינג אין עדות בדמות העבודות שיצר. גם ג'רלדין נורמן מודה שלא ברור אם לא התגלו מפני שקיטינג יצר זיופים שהטעו את המומחים וגרמו לסיווגן כאמיתיות או מפני שהיו לא מוצלחים בעליל ולכן הושלכו לאשפה. מכאן שניתן להעלות גם לגבי הספר הזה ומעשיותיו של קיטינג את אותן שאלות שניתן להעלות בנוגע לחיקוייו.

סיפורו של קיטינג ממשיך להכות גלים בתקשורת הבריטית וכתבות עליו צצות מידי פעם גם באינטרנט. הבעלים הקודמת של הספר שברשותי תחבה בין דפיו גיזרי עיתונים שאספה עם כתבות שפורסמו מעת לעת על קיטינג ויצירתו. למשל מצוין שם כי כאשר נפטרה ג'יין קלי, המאהבת של קיטינג, הועמדו למכירה יצירות שלו שהיו ברשותה. מעיון בגזרי העיתונים עולה כי שוק האומנות מתגבר על הכל. כיום הגלגל התהפך. חיקוייו של קיטינג מבוקשים על ידי אספנים ונמכרים בעשרות אלפי פאונדים. החיקויים הפכו לקלאסיקה בפני עצמם.

כאמור, קראתי את הספר מסיבות פרטיות לחלוטין – רצון ללמוד עוד על קיטינג ועבודתו כתוצאה מסקרנות שהתעוררה בשל הסדרה שצפיתי בה. הקריאה הייתה מהנה. מצאתי את סיפורו כמקרה מופתי לעניין הזיוף באומנות – כר פורה לפרשנויות פילוסופיות, מעשיות ופסיכולוגיות בסוגיה. כיום העולם הזה השתנה מן היסוד ועולות שאלות אחרות לגמרי בנוגע לשכפול ויצירה של אומנות ׁ(יצירות מוכוונות AI וכיו"ב), גם קיימים זייפנים אחרים גדולים ממנו ומוצלחים יותר, כמו גם תוכניות חדשות בהם מדגימים ומלמדים רסטוראטורים את הטכניקות של המאסטרים בצורה מסודרת יותר שלא לדבר על שפע המידע המצוי ברשת. חשבתי לתת לספר 4 כוכבים סולידיים. אבל כפי שתעיד הביקורת הארוכה מן הרגיל שטרחתי לכתוב, לפעמים נהנים מקריאה של ספרים פחותים לא פחות מקריאה של יצירות מופת ספרותיות והן מסוגלות לעורר בך מחשבה והתרגשות גדולה. ומכאן הציון המקסימלי. כאמור, את הספר ניתן להשיג רק בתור ספר משומש. אינני יודע אם קיימות סריקות שלו. מי שלא ירכוש אותו יכול להסתפק, אם התעוררה סקרנותו, בקריאת ערך הוויקיפדיה אודות קיטינג. וכמובן שמומלץ לחפש ביוטיוב את פרקי הסדרה ולצפות בכולם, גם אם אינם מצולמים ברזולוציה גבוהה ועריכתם שונה ממה שמקובל היום (לא דווקא חיסרון).

[Ksenia · Rating 4 out of 5]

Довольно скучная часть про расследование, но история жизни Тома Китинга по-настоящему захватывает

[Joe Faust · Rating 5 out of 5]

I came to this book by way of a rabbit hole that started with a prog rock song - Judas Unrepentant by Big Big Train, which is a condensed telling of Tom Keating's tale..

As a creative, Keating's story is fascinating - and maddening. And if his part of the book is to be believed - is there a touch of unreliable narrative here? - his entire career as an art forger (or his term, Sexton Blaker) was a thumb in the eye of the careless and corrupt art establishment.

Keating's part of the book is pure fun - as if he's talking to you over beers in a pub. The Norman part of the book is part detective story and part expose, a slow motion train wreck that will have you in doubt whenever there is news of a record-breaking art auction.

This is a long out-of-print UK title that can be pricey, but a hunt will find you an affordable reading copy. I like to think Keating would get a laugh out of that.

[Julian Walker · Rating 4 out of 5]

A wonderful and engaging ramble through this old rogue's life and works.
Taking his memories of how he accidentally fell into the art faking game - and mixing these up with anecdotes of an ensemble of eccentric, lovable and downright despicable characters - his life unrolls as one lived to the full.
The second part of the book, on how the detective work was painstakingly pieced together to unmask him as a forger is less dramatic than his real life, but provides an interesting insight into the closed world of art dealers.
A rich slice of a life less ordinary.

[Somerset Bloke · Rating 4 out of 5]

A great book about a very interesting man. The tv series made by Tom Keating is one of those lost masterpieces of television that ought to be aired again.

[Peter Gerrie · Rating 5 out of 5]

Tom Keating is a distant relative - this fact gave the book an added interest and probably an inflated rating from me.