What do you think?
Rate this book
כל השירים
מבחר שירים 1986-1930.
דן פגיס (1986-1930) הוא מטובי יוצריה של השירה העברית.
בספר זה כלולים כל ספרי השירה שפרסם בחייו (שעון הצל, שהות מאוחרת, גלגול, מוח, מלים נרדפות), קובץ אחד שהוצא לאחר מותו (שירים אחרונים), ושירים נוספים מן העזבון.
גולת הכותרת של החומר מן העזבון היא היצירה המורכבת "אבא", הרואה כאן אור לראשונה. אלה הם פרקי - פרוזה מיוחדים במינם, שבהם בוחן המשורר את קשריו הסבוכים עם אביו.
דן פגיס (1986-1930) הוא מטובי יוצריה של השירה העברית.
בספר זה כלולים כל ספרי השירה שפרסם בחייו (שעון הצל, שהות מאוחרת, גלגול, מוח, מלים נרדפות), קובץ אחד שהוצא לאחר מותו (שירים אחרונים), ושירים נוספים מן העזבון.
גולת הכותרת של החומר מן העזבון היא היצירה המורכבת "אבא", הרואה כאן אור לראשונה. אלה הם פרקי - פרוזה מיוחדים במינם, שבהם בוחן המשורר את קשריו הסבוכים עם אביו.
391 pages, Hardcover
First published January 1, 1991
1 person is currently reading
2 people want to read
Ratings & Reviews
Friends & Following
Create a free account to discover what your friends think of this book!
Community Reviews
Displaying 1 of 1 review
March 29, 2021
שירה אני נוהג לקרוא בדרך כלל באופן ספוראדי, שיר פה שיר שם. לרוב שירים בודדים מתחבבים עלי יותר מאשר מכלול יצירתו של משורר. לעיתים אני מנסה לקרוא ספר שירה שלם (אני מתכנן לסגל לעצמי מנהג זה בעתיד). לעיתים רחוקות יותר מבחר ממצה פרי עטו של משורר. לעיתים החוויה גם מוכיחה את עצמה ככדאית. יצא שבמשך השנים נתקלתי בכמה וכמה שירים משל דן פגיס ועם הזמן שמתי לב שאהבתי את כולם. הקיבוץ המאוחד מוציא לאחרונה ספרונים הדוגמים את יצירתם של סופרים עברים. בסדרה גם ספרון ובו מבחר משל פגיס. יחד עם זאת עדין זמין לרכישה גם הספר הזה של מכלול יצירתו. באתר ההוצאה מצוטט מבקר השירה מנחם בן ז"ל כמי שטען כי "אין לדן פגיס שירים גרועים. אף לא אחד." מכאן ההתלבטות באיזה ספר לבחור. כפי שניתן להבין בחרתי לרכוש את הספר הזה – מכלול יצירתו. הגיע ספר אימתני – גדול, קשה כריכה, עבה וכבד. זה לא דווקא חיסרון, שירה ראויה לפעמים לפורמט שמכבד אותה גם אם עשוי להכביד על היד. האם היא באמת ראויה? האם בחרתי נכון או שהייתי יכול להסתפק במבחר?
לדעתי, שאינה דעת מומחה, השירה ראויה מאוד ואני אף מצטרף לדעתו של בן – כמעט ואין כאן שירים חלשים (למעט כמה שברי טיוטות), ממש בודדים בין מאות השירים וגם בכל אחד מהם יש כמה שורות טובות.
ומה באשר לשירים עצמם? מי שרוצה להתרשם שיחפש דוגמאות באינטרנט. בכל זאת אפרט קצת את התרשמותי. פגיס הוא משורר מודרני. הוא היה מומחה לשירת ימי הביניים העברית ואף ערך ספרים בנושא. הוא גם הושפע מאוד מן השירה האנגלית והאמריקאית המודרנית. עקבות שני הסגנונות, זה החדש יותר וזה הקדום ניכרים מאוד בשירתו. יש בה מיזוג של רוחן של שנות השישים, השבעים והשמונים של בישראל של המאה ה-20 עם ה"נצחיות" של הקדמוני. אף שקובצי השירה הראשונים שלו מחורזים ובעלי משקל (זה לא פוגם ביופיים) הרי שפגיס זנח כתיבה זו בהמשך ועבר לכתוב בסגנון חופשי, מעין שירה בפרוזה. החלק האחרון בספר מוקדש ליצירה מעיזבונו המכונה "אבא". אלו הם כבר ממש קטעי פרוזה, מעין השלמה של הגלגול משירה לשירה בפרוזה.
מה מאפיין את שירתו? ראשית פגיס הוא משורר צלול מבע. לא שאין כאן שירים סתומים או שירים שאפשר לקוראם אינסוף פעמים ותמיד לגלות בהם דבר מה חדש. אבל פגיס אינו צלאן (ועל הקשר לשירת "שואה" בהמשך). יש שרואים בכך חיסרון או נחיתות. לא אני. אני מעריך את צלילותו וביני לבין עצמי מודה לו עליה. גם שירים שבקריאה ראשונה נדמים מוזרים הרי שבקריאה חוזרת (ושירה תמיד יש צורך לחזור ולקרוא) חלה בהם התבהרות ורובם הופכים מובנים משהו. יש בשירתו גם פאן מאוד אנוכי. הגיוון בנושאים הוא עצום ופגיס הוא בעל ראייה מקורית ונבונה אבל בסופו של דבר כמעט הכל נצוק בתוך תבנית הנפש שלו. לכן גם לא התאכזבתי מקריאה רציפה במשך מספר שבועות של מכלול שיריו. תמצאו כאן קלידוסקופ נהדר ומגוון להפליא, אך כזה בעל מסגרת, שחוט מקשר בין כל תמונותיו. יותר מאשר קריאה של ספר שירה, הייתה כאן חוויה של קריאת רומן הגות מקוטע. קריאה חוזרת ונשנית של הטראומה שלו, כל פעם בלבוש אחר. בתחכומו ובסיפוריות של שיריו הזכיר לי פגיס במידת מה את בורחס. אעיז ואומר שפגיס הוא בורחס "שלנו". אעיז עוד יותר ואומר שבזכות או בגלל נסיבות חייו המשתקפות ללא הרף בשירתו פגיס גם עולה עליו.
כמעט כל אחד מכיר את שיר "השואה" המפורסם של פגיס "בקרון החתום". ובוודאי שתמצאו כאן גם שירי שואה מפורשים אחרים (והם "טובים" לא פחות). אבל למעשה הטראומה של ההשמדה ניכרת בכל השירים גם אלו הנייטרלים לכאורה. כפי שהוא כותב בקטע פרוזה ב"אבא", פגיס, כניצול שואה, אינו יכול להבדיל בין רגעי האימה לרגעי החיים לאחר שחלפה. אין כאן חוטים של פחד ויגון התוחמים חיים נטולי משקעים אלא רשת של טראומה המסתרגת בכל רגעי החיים שלאחריה והיא תשתית קיומו ותשתית השירים. לא ניתן להשתחרר ממנה.
ילדותו של פגיס עברה עליו ברומניה שבטרם המלחמה. אביו עזב את הבית ועלה בגפו לארץ ישראל מתוך כוונה להכין שם את הקרקע להצטרפותם מאוחר יותר של אשתו ובנו. אבל העניינים הסתבכו. אמו של פגיס נפטרה במפתיע והוא עבר להתגורר בבית קרוביו בעוד שאביו (שביקר אותו) נשאר בישראל. אבל אז הסתבכו העניינים עוד יותר עם פרוץ מלחמת העולם ומוראות השואה לא פסחו על פגיס הצעיר. טראומת היתמות והנטישה הולחמה לחוויית ההישרדות. לאחר המלחמה עלה פגיס לארץ וחידש את הקשר עם אביו. אבל תהום נשארה פעורה ביניהם, קרע וזרות בלתי ניתנים לגישור או להבנה שגרמו חוויית השואה והנטישה. הקרע הזה, החיפוש אחר האב שלכאורה נגיש כמו כל הישראלים, אך גם לוקה בחוסר הבנה אמיתי של הניצולים מביאה לאי האפשרות לחידוש אמיתי של הקשר. הוא כמו ונוס ממילו, חסרת הזרועות – אותה הוא מכנה – נמנעת נצחית. הוא אינו מסוגל לגעת.
מעבר לכך, בדומה למה שקראתי פעם אצל חורחה סמפרון, השואה עבור הניצולים היא סוג של מוות נוכח שממשיך לנכוח, המשנה את אלו שעברו אותו. פגיס הוא אדם מפוצל. קיים פגיס הילד שלפני המלחמה שהוא יצור המוקף משמעות רגילה ותא משפחתי אוהב. ואז שנים של שכחה שחורה שאינה באה כמעט לביטוי בשירים. פגיס של אחרי המלחמה הוא אדם שמת ונולד מחדש. אבל נולד בצורה שונה. הוא מהורהר ומשועשע אך גם נתון לזעם מתפרץ חסר מען שהזיכרון מעורר. פגיס החדש הוא מאוד מאוד אקזיסטנציאליסטי. קו החיים ניתק. העבר אינו נגיש יותר (גם מומחה לשירה היסטורית אבל יוצר מודרני). ולא רק זאת אלא שמשמעות ההיסטוריה במידה שהייתה לה משמעות אינה קיימת בעבורו יותר. החלופה היא לחיות את הרגע החולף – לוליין שאיבד את החבל ולרגע נצחי הוא חופשי בנפילתו. המזלות אינם בעבורו, הכל חסר מטרה. אחד מיציריו המלאך זריאל, מלאך הזרות, מלאך נשכח שבטרם הטראומה בורא במאמר את הרגע העכשווי שהוא במהותו חולף. על האני המפוצל הזה פגיס לובש בכל שיר כסות אחרת אבל מהותו המפוצלת נשארת. "חייתי, ניתן לי לשהות" הוא כותב.
נהניתי מאוד מן הקריאה בשיריו של דן פגיס. בשל יצירתיותו ונסיבות חייו הוא עמוק ושונה ממשוררים ישראלים אחרים. הוא גם מקורי ופילוסופי, גם יודע להשתעשע אך שיריו הם גם בעלי לכידות של טראומה הקבורה מתחת לפני השטח. הקריאה כאמור מגוונת ואינה משעממת. היא גם מציירת שוב ושוב את נפשו. אני ממליץ לדגום אותו ומעבר לכך להתמסר לקריאה שלמה של יצירתו.
לדעתי, שאינה דעת מומחה, השירה ראויה מאוד ואני אף מצטרף לדעתו של בן – כמעט ואין כאן שירים חלשים (למעט כמה שברי טיוטות), ממש בודדים בין מאות השירים וגם בכל אחד מהם יש כמה שורות טובות.
ומה באשר לשירים עצמם? מי שרוצה להתרשם שיחפש דוגמאות באינטרנט. בכל זאת אפרט קצת את התרשמותי. פגיס הוא משורר מודרני. הוא היה מומחה לשירת ימי הביניים העברית ואף ערך ספרים בנושא. הוא גם הושפע מאוד מן השירה האנגלית והאמריקאית המודרנית. עקבות שני הסגנונות, זה החדש יותר וזה הקדום ניכרים מאוד בשירתו. יש בה מיזוג של רוחן של שנות השישים, השבעים והשמונים של בישראל של המאה ה-20 עם ה"נצחיות" של הקדמוני. אף שקובצי השירה הראשונים שלו מחורזים ובעלי משקל (זה לא פוגם ביופיים) הרי שפגיס זנח כתיבה זו בהמשך ועבר לכתוב בסגנון חופשי, מעין שירה בפרוזה. החלק האחרון בספר מוקדש ליצירה מעיזבונו המכונה "אבא". אלו הם כבר ממש קטעי פרוזה, מעין השלמה של הגלגול משירה לשירה בפרוזה.
מה מאפיין את שירתו? ראשית פגיס הוא משורר צלול מבע. לא שאין כאן שירים סתומים או שירים שאפשר לקוראם אינסוף פעמים ותמיד לגלות בהם דבר מה חדש. אבל פגיס אינו צלאן (ועל הקשר לשירת "שואה" בהמשך). יש שרואים בכך חיסרון או נחיתות. לא אני. אני מעריך את צלילותו וביני לבין עצמי מודה לו עליה. גם שירים שבקריאה ראשונה נדמים מוזרים הרי שבקריאה חוזרת (ושירה תמיד יש צורך לחזור ולקרוא) חלה בהם התבהרות ורובם הופכים מובנים משהו. יש בשירתו גם פאן מאוד אנוכי. הגיוון בנושאים הוא עצום ופגיס הוא בעל ראייה מקורית ונבונה אבל בסופו של דבר כמעט הכל נצוק בתוך תבנית הנפש שלו. לכן גם לא התאכזבתי מקריאה רציפה במשך מספר שבועות של מכלול שיריו. תמצאו כאן קלידוסקופ נהדר ומגוון להפליא, אך כזה בעל מסגרת, שחוט מקשר בין כל תמונותיו. יותר מאשר קריאה של ספר שירה, הייתה כאן חוויה של קריאת רומן הגות מקוטע. קריאה חוזרת ונשנית של הטראומה שלו, כל פעם בלבוש אחר. בתחכומו ובסיפוריות של שיריו הזכיר לי פגיס במידת מה את בורחס. אעיז ואומר שפגיס הוא בורחס "שלנו". אעיז עוד יותר ואומר שבזכות או בגלל נסיבות חייו המשתקפות ללא הרף בשירתו פגיס גם עולה עליו.
כמעט כל אחד מכיר את שיר "השואה" המפורסם של פגיס "בקרון החתום". ובוודאי שתמצאו כאן גם שירי שואה מפורשים אחרים (והם "טובים" לא פחות). אבל למעשה הטראומה של ההשמדה ניכרת בכל השירים גם אלו הנייטרלים לכאורה. כפי שהוא כותב בקטע פרוזה ב"אבא", פגיס, כניצול שואה, אינו יכול להבדיל בין רגעי האימה לרגעי החיים לאחר שחלפה. אין כאן חוטים של פחד ויגון התוחמים חיים נטולי משקעים אלא רשת של טראומה המסתרגת בכל רגעי החיים שלאחריה והיא תשתית קיומו ותשתית השירים. לא ניתן להשתחרר ממנה.
ילדותו של פגיס עברה עליו ברומניה שבטרם המלחמה. אביו עזב את הבית ועלה בגפו לארץ ישראל מתוך כוונה להכין שם את הקרקע להצטרפותם מאוחר יותר של אשתו ובנו. אבל העניינים הסתבכו. אמו של פגיס נפטרה במפתיע והוא עבר להתגורר בבית קרוביו בעוד שאביו (שביקר אותו) נשאר בישראל. אבל אז הסתבכו העניינים עוד יותר עם פרוץ מלחמת העולם ומוראות השואה לא פסחו על פגיס הצעיר. טראומת היתמות והנטישה הולחמה לחוויית ההישרדות. לאחר המלחמה עלה פגיס לארץ וחידש את הקשר עם אביו. אבל תהום נשארה פעורה ביניהם, קרע וזרות בלתי ניתנים לגישור או להבנה שגרמו חוויית השואה והנטישה. הקרע הזה, החיפוש אחר האב שלכאורה נגיש כמו כל הישראלים, אך גם לוקה בחוסר הבנה אמיתי של הניצולים מביאה לאי האפשרות לחידוש אמיתי של הקשר. הוא כמו ונוס ממילו, חסרת הזרועות – אותה הוא מכנה – נמנעת נצחית. הוא אינו מסוגל לגעת.
מעבר לכך, בדומה למה שקראתי פעם אצל חורחה סמפרון, השואה עבור הניצולים היא סוג של מוות נוכח שממשיך לנכוח, המשנה את אלו שעברו אותו. פגיס הוא אדם מפוצל. קיים פגיס הילד שלפני המלחמה שהוא יצור המוקף משמעות רגילה ותא משפחתי אוהב. ואז שנים של שכחה שחורה שאינה באה כמעט לביטוי בשירים. פגיס של אחרי המלחמה הוא אדם שמת ונולד מחדש. אבל נולד בצורה שונה. הוא מהורהר ומשועשע אך גם נתון לזעם מתפרץ חסר מען שהזיכרון מעורר. פגיס החדש הוא מאוד מאוד אקזיסטנציאליסטי. קו החיים ניתק. העבר אינו נגיש יותר (גם מומחה לשירה היסטורית אבל יוצר מודרני). ולא רק זאת אלא שמשמעות ההיסטוריה במידה שהייתה לה משמעות אינה קיימת בעבורו יותר. החלופה היא לחיות את הרגע החולף – לוליין שאיבד את החבל ולרגע נצחי הוא חופשי בנפילתו. המזלות אינם בעבורו, הכל חסר מטרה. אחד מיציריו המלאך זריאל, מלאך הזרות, מלאך נשכח שבטרם הטראומה בורא במאמר את הרגע העכשווי שהוא במהותו חולף. על האני המפוצל הזה פגיס לובש בכל שיר כסות אחרת אבל מהותו המפוצלת נשארת. "חייתי, ניתן לי לשהות" הוא כותב.
נהניתי מאוד מן הקריאה בשיריו של דן פגיס. בשל יצירתיותו ונסיבות חייו הוא עמוק ושונה ממשוררים ישראלים אחרים. הוא גם מקורי ופילוסופי, גם יודע להשתעשע אך שיריו הם גם בעלי לכידות של טראומה הקבורה מתחת לפני השטח. הקריאה כאמור מגוונת ואינה משעממת. היא גם מציירת שוב ושוב את נפשו. אני ממליץ לדגום אותו ומעבר לכך להתמסר לקריאה שלמה של יצירתו.
Displaying 1 of 1 review