קורות משפחה ירושלמית, שלושה דורות, מפי הדור השלישי. אף כי עלילת הרומן מתנהלת, לכאורה, על מי מנוחות, היא צופנת בחובה אירועים דרמטיים לא מעט, ובהם שכול, איבוד לדעת ואהבה אסורה. פגסוס - סוס העץ, המתגלגל מדור לדור, מסמל בבלי משים את זרימת הזמן הנצחית.
זהו הספר הראשון של דגן שאני קורא וכנראה אחד האחרונים שכתב או שתורגם לעברית. הייתי כנראה צריך לבחור לפתוח באחד מספריו הידועים יותר. לזכותו של הספר יאמר שהוא מעורר סימפטיה לדמויות גיבוריו בני המשפחה הירושלמית. וזה בערך הדבר הטוב היחידי שניתן לומר עליו. הכתיבה פשוטה מצד אחד אך אינה חסרת תחכום ספרותי. אבל זהו תחכום גס עד לכדי בנאליות, מלא חזרות וטעויות בעלילה (היכן היה העורך?)
דגן מפיל על ראשי גיבוריו טרגדיות בלי סוף, רובן ישראליות מאוד, אך טרגדיות אלו אינן מביאות עמן שום תיאורים בעלי עמקות פסיכולוגית. תגובות גיבוריו (כל כמה שהן נוגעות ללב) הן קלישאתיות. את כל האסונות המלאכותיים האלה מנצל דגן להרהורים פילוסופיים על מהות החיים. לצערי מדובר בפילוסופיה בגרוש רוויה קלישאות, אי-היגיון וקצרות רואין והיא גם חסרת תועלת אקזיסטנציאליסטית. פילוסופיה שאינה מתקדמת לשום מקום מלבד לקלישאות רומנטיות.
בקצרה ניתן לסכמה בתיאור החיים כבעלי שלוש דרכי התנהגות אפשריות: לתלות את עצמך, להיתלות באמונה ניסית דתית והליכה תוך התמקדות בהווה בכיסוי עיניים כשל סוס.
התרגום (מאנגלית – למרות שכנראה כתב בצ'כית – לא ברור) יפה אך המתרגמת עושה שימוש בעייתי בגוף הסתמי "זה" באופן שאינו נהוג בעברית (ההיה בנמצא עורך לשוני?) וזה קצת מעצבן. בקיצור אפשר ורצוי לוותר.