בתי מלון, נמלי תעופה, ברים ומטוסים, ערים ומשקאות, מערכות יחסים, תרבויות. הרפתקאות המבקשות להכות שורשים עמוקים בהווה. ההווה שלנו, ההמשכי אך החולף.
מצד אחד, גבר דרום אמריקאי שנשלט בידי תשוקתו לנשים, נע בעולם בקצב מסחרר של עלילה עתירת הומור ודמיון. מצד שני, תיירות אירופיות מסתובבות באמריקה הלטינית הפרועה, לכאורה, כדי לצרוך חוויה ״אותנטית״.
מייד אין אמריקה לטינה מכיל שני סיפורים מאת שני סופרים עכשוויים — האחד מקולומביה והשני ממקסיקו — השוכנים בספר אחד. דברים מתרחשים בכל סיפור לחוד, ודברים אחרים מתרחשים בקריאה בשניהם יחד.
משחקי הבדלים והשתקפויות, שני צדדים לאותו מטבע — מטבע של עולם המכּונה, אולי בציניות, עולם גלובלי. סנטיאגו גמבואה וטרינו מלדונדו, שני קולות טריים ומשמעותיים בספרות הלטינו אמריקאית של היום, מזמנים ערב קריאה, רגע של עונג ספרותי ומחשבות. רגע קטן, נצחי וחולף, כמו ההווה, כמו הזמן.
Born at Bogotá, he studied literature at the Javerian University of Bogotá. He travelled to Spain where he remained until 1990 and graduated in Hispanic Philology at the University of Alcalá de Henares. He then moved to Paris, where he studied Cuban Literature at the Sorbonne.
He made his debut as a novelist with Páginas de vuelta (1995), a work which established him as one of the most innovative voices of the new Colombian narrative; later he wrote Perder es cuestión de método (1997), which was internationally acclaimed, and has been translated into 17 lenguages, and about which a film is now being made, and Vida feliz de un joven llamado Esteban (2000), a novel which has added to his international prestige. He is the author of the travel book Octubre en Pekín (2001). As a journalist, he has been a contributor to the Latin American Service of Radio France International in Paris, a correspondent of El Tiempo of Bogotá, and columnist on the magazine Cromos. He is now residing in Rome.
שני סיפורים קצרצרים על צעירים בני 29 שנקלעו לסיטואציות מטורפות. אָניבַּל הוא צלם עיתונות רב מוניטין שמוצאו מקולומביה המתרוצץ בעולם ומכסה אירועים, חלקם רבי משמעות. נמלי תעופה הם לחם חוקו וחלק מחייו. חלקם אהובים עליו יותר כמו גאטוויק בלונדון ואחרים הרבה פחות. כל נמל תעופה והמייחד אותו. הוא מתוודע לדיילת סינגפורית מושכת והקשר הנוצר ביניהם מוביל אותו לסחרור הרסני, הופך לכלי משחק בידיה וחברותיה לעבודה חדורות הנקם ולומד את כוחן ושיעור חשוב לחיים- 'אל תעצבן דיילות!' מטיאס יוצא לתומו לבילוי לילי בעיר מגוריו במכסיקו עם חברו הקטור ושתי שוודיות. הוא אינו משער שהבילוי התמים יהפוך ללילה מטורלל עם שתי צעירות חסרות מעצורים, גדוש באלכוהול בכמויות נדיבות, זימה, ריקודים סוערים ומוזיקה מפוצצת אוזניים. לילה שכנראה לא ישכח. -הספרון הקצרצר נקרא בפחות משעה. שני סופרים ילידי קולומביה ומכסיקו מביאים סיפורים מפתיעים למדי (במיוחד הראשון) מתובלים במינון הומור בריא על תשוקה ומיניות, אבדן שליטה ומצבים קיצוניים. מעבירים בחטף משהו מהמציאות באמריקה הלטינית. גירסה אקסטרה מפולפלת ומהנה של או.הנרי אם תרצו. (הראשון בהוצאת 'תשע נשמות').
מדובר בשני סיפורים שונים לחלוטין על אף ששניהם עוסקים פחות או יותר באותו הנושא.
הסיפור הראשון, "הטרגדיה על האיש שאהב בנמלי תעופה", הרבה יותר מעניין ומרתק על גבול המושלם. על אף שמדובר בסיפור קצר, יש בו כמעט הכול: דרמה, אהבה, אהבת הספר, שנאה, הונאה, רמיה, תחבולה, פריצה, עניין ארגוני ותקשורתי, כעס, עצב ואפילו, מידה מסוימת של מתח.
לעומת זאת, הסיפור השני, "כמו לשחות בקרח", משמים ולא מעניין בכלל. ואפילו, הספק עניין שנוצר בדמות האישה הגרמנייה המסתורית התברר כלא כלום.
יש פה שני סיפורים ברמה מאוד שונה האחד מהשני "הראשון, "הטרגדיה על האיש שאהב בנמלי תעופה מדובר בסיפור מקסים ,נהדר ופשוט מצחיק וכיפי לקריאה בתקופה שאין טיסות ושדות תעופה כמו הקורונה "מנגד "כמו לשחות על קרח מדובר בסיפור חלש,חסר עלילה כמעט ופשוט לא מתקדם לשום מקום ולא מספר באמת סיפור לטעמי ,טוב היה אם הוצאת תשע נשמות היו מוציאים רק את הסיפור הראשון ומוותרים על השני כספרם הראשון ועדיין מדובר בהוצאה מומלצת,איכותית ונהדרת