יש לי מה לכתוב על הספר הזה (לא בטוח שיש לי כוח, אבל הנה אני כותב). בדרך כלל אני מציין את חוויית הקריאה האישית שלי בסוף הסקירה, הפעם אתאר אותה בפתיחה. כפי שכבר כתבתי בביקורת קודמת, הקיץ הזה הוא סוג של גיהינום או פשוט עינוי. החום הבלתי נסבל, השהייה האינסופית בדירה הממוזגת, המלחמה, זיכרונות מטיול לא מוצלח לאיטלי�� בשנה שעברה – כל אלו יצרו אצלי תחושה של סגירות, של התמכרות לחדשות, של דיכאון, של קושי להתרכז ואיטיות בקריאה ושל תחושה שבעצם אין לאן לברוח. לא ייפלא שהתחשק לי פתאום לחפש מפלט בספרים פנטסטיים (ז'אנר שמסוף ימי נעורי אני מתחבר אליו פחות) ובמיוחד בכאלו שיש בהם משהו מאווירה של נסיעה או של ארץ זרה. נזכרתי בספר הזה (שקראתי אודותיו כבר לפני מספר שנים) והוא נראה לי כעומד בקריטריונים – סיפור מסע לארץ בדיונית.
הספר, שהאלמנטים הפנטסטיים בו אינם קיצוניים, (בעצם מדובר בבדיון ריאליסטי – עד כדי כך, שקוראים רבים פנו למחברת לאחר פרסומו של החלק הראשון בבקשה לקבל את מיקומה המדויק של העיר ותהו כיצד בדיוק ניתן להגיע אליה) "עשה את העבודה" ותאם את ציפיותיי. אפילו שהוא כמעט נטול עלילה ואינו מסעיר במיוחד ולמרות ששפתה של המחברת בריטית מאוד ועשירה בשמות תואר לא שכיחים (מה שהצריך מבחינתי פניות רבות למילון והאט עוד יותר מכרגיל את מהירות הקריאה שלי), מצאתי את עצמי נהנה מאוד בכל פעם שחזרתי אליו וממש הצטערתי כשסיימתי לקרוא את חלקו הראשון. כך שגם אם אתעלם מן הרעיון ה"מקורי" מאופן הכתיבה ומן התהיות לגבי משמעותו, הרי שהספר מקבל אצלי 5 כוכבים רק בגלל ההנאה שלי ממנו (גם אם החלק השני נפל קצת בטיבו מהראשון) ובגלל שהוא כבש את ליבי בזמנים מעצבנים (שאקווה שלא יהפכו לקשים מידי באופן אישי) והצליח למלט אותי לחו"ל (גם אם חו"ל דמיוני ועם זאת גם מוחשי יותר מכל נסיעה שיכלתי לבצע בפועל).
וכעת קצת על הספר והמחברת שלו (אין כאן ממש ספויילרים כי כאמור אין ממש עלילה במובן המקובל, זה יותר ספר מסעות/מדריך טיולים, וכל זה כבר מפורט על גבי הכריכה). אך למעשה אני נתקל כאן בבעיה. ג'אן מוריס הייתה מסוג האנשים הפעלתניים. הרבתה במסעות, הרבתה בתהפוכות אישיות ובעיקר הרבתה לכתוב. (ממה שקראתי באינטרנט לאחר מותה התלוננה עליה בתה, בטענה שהייתה אגוצנטרית – נעדרה חודשים מן הבית וכשכבר הייתה בבית הייתה מסתגרת בחדרה וכותבת) סוג של בנימין מיטודלה מודרני, עליו נאמר בשירם של אלתרמן והגששים ש"היה לו בלי סוף מה לכתוב ולכתוב". היא כתבה ופרסמה מדריכי טיולים לרוב, ספרי מסעות (ובלטה מאוד בז'אנר שהיה חביב במיוחד על הבריטים לאורך כל המאה התשע עשרה והעשרים ואולי יזהר שוב בעתיד כאשר יתחילו מסעות לכוכבי לכת אחרים), ספרי היסטוריה (הייתה היסטוריונית בהשכלתה וכתבה טרילוגיה נודעת על ההיסטוריה של האימפריה הבריטית), ביוגרפיות של אישים היסטוריים, כתיבה עיתונאית (היא הייתה עיתונאית במקצועה – הצטרפה למשלחת של הילרי לאוורסט והייתה הראשונה לדווח משם על הצלחתו, חשפה את שיתוף הפעולה של ישראל וצרפת במבצע קדש ודיווחה על משפט אייכמן מירושלים), כמה יומנים אישיים ואוטוביוגרפיה ידועה במיוחד – "קונונדרום" – בה תיאר.ה את תהליך ההתאמה המגדרית שעבר.ה (הייתה אחת הידוענ.יות הראשונ.ות לעבור ניתוח לשינוי מין בתקופה בה כל העניין היה עדין בחיתוליו). ומה הבעיה? הבעיה היא שזה הספר הראשון שלה שבחרתי לקרוא. זהו ספר שהוא מצד אחד יוצא דופן בכתיבתה (מאחר והוא ספר בדיוני! שגם היה מועמד לפרס הבוקר) ומצד שני ניתן למצוא בו אלמנטים מכל סוגי הכתיבה שלה ומובן שכל פרשן של הספר יעשה בחכמה אם יתייחס לשאר יצירותיה ולביוגרפיה הלא רגילה שלה. מה שאני לא באמת יכול לעשות כל עוד לא אקרא לפחות מבחר מספרי המסעות וההיסטוריה שלה וכמובן את "קונונדרום" (אם אגיע לקרוא אילו מהם אי פעם).
מה שכתבתי כאן עשוי ליצור את הרושם שמדובר בספר מסובך לקריאה, אך אין זה נכון כלל וכלל. למעשה הכתיבה מחקה סגנון של ספרות מסעות ומדריכי טיולים (ז'אנר שכאמור מוריס התמחתה בו). על פניו הספר אינו "עמוק" או נפתל אלא רק פסיפסי באופיו. במה מדובר? מוריס (בעקבות שורה של הוגים וסופרים בריטיים כמו מור וסוויפט) כתבה סיפור של מסע דמיוני לארץ (עיר-מדינה) שאינה קיימת במציאות, בסגנון של כתיבת מסעות מודרנית (עם אזכורים למאה התשע עשרה). היא אינה מתארת אוטופיה אידיאלית ועיקר משמעותה אינו בדיוק ביקורת חברתית או אנושית (גם אם היא לא נעדרת לחלוטין). היצירה היא יותר תיאורית באופייה ומאחר והיא שואבת מן ההתנסויות והרשמים של מסעות המחברת עצמה – הרי שהיא מעין זיקוק או איחוד של הרשמים האישיים (ושל הפסיכולוגיה האישית מן הסתם) של מוריס. במיוחד מביעה כתיבתה את הרושם (שהיא עצמה מציינת והמוכר לכל תייר, היסטוריון ופסיכולוג) שלא ניתן להכיר מקום (או אדם) בצורה מוחלטת, גם אם שוהים במחיצתם זמן מה ומקדישים זמן לחקירה. ובכלל, הכל זורם וכל ספר מסעות עכשוי הופך תוך זמן קצר לעוד לבנה בתיאור ההיסטורי של תקופה, מקום ואישיות.
למעשה מדובר בשני ספרים נפרדים שאוחדו לאחר פרסום הספר השני לכרך אחד בעל שני חלקים. החלק הראשון, "מכתבים אחרונים מהב", פורסם בשנת 1985 ומתאר ביקור של המחברת (את ההתאמה המגדרית סיימה ב- 1971) באותה שנה בעיר המדינה הים תיכונית הב (Hav). הביקור נמשך שישה חודשים בעונת הקיץ – כל פרק מתאר חודש וחלקים אחרים מהגיאוגרפיה וההיסטוריה של הב ומפגשים עם אישים שונים המתגוררים בה. הביקור מסתיים בחטף לאחר שבמקום מתרחשת הפיכה משטרית (שרמזים להתרגשותה המשמשת ובאה מפוזרים בדלילות לאורך הספר) והמחברת נאלצת לעזוב את המקום. מהי "הב"? לשם מיוחסות משמעויות שונות ולא ברורות. במקום אחד מועלית השערה כי מקור השם בשפתם הקלטית הקדמונית של תושבי אנטליה ובה משמעותה של המילה haf הוא "קיץ" – זכרו כל הביקור מתרחש בחודשי הקיץ (מוריס עצמה הייתה לאומנית וולשית ושלטה בלשון הקדומה). אופציה נוספ,ת שמבטאת מובאה משיר, היא הקשר למילה have. האות e נעלמה (מישהו אמר ז'ורז' פרק?). אולי רמיזה לכך שאנו לא באמת יכולים להיות בעלים של אישיות או מקום עד הסוף. משהו תמיד חומק ונעלם.
הב היא כל מקום ושום מקום. מדובר בחצי-אי קטן, אי שם בצפון מזרח הים התיכון, הגובל איכשהו ברוסיה, תורכיה ומקדוניה. במהלך ההיסטוריה עבר כיבושים רבים ושלטו בו אימפריות מתחלפות – יוון, רומא, אבירים ממסעי הצלב, ערבים מוסלמים, תורכיה, רוסיה ומנדט של שלוש מדינות אירופאיות (איטליה, גרמניה וצרפת). בהתאם לכך גם אוכלוסייתו מגוונת מאוד – יוונים, ארמנים, תורכים, ערבים, רוסים, דיפלומטים אירופאים, ידוענים מערביים ואינספור פליטים (אפילו שני ישראלים) ועוד. עוד נוכחים כאן גם הסינים, שהקימו במזרח חצי האי את העיר (דוגמת הונג-קונג, שגם בה שהתה מוריס) הסינית המערבית ביותר בכדור הארץ ומעורבים במקום מאוד מבחינה פיננסית. העיר מקיימת יחסי מסחר עם ערים בכל אגן הים התיכון והיא בעצם שער למזרח עבור אירופה ואמריקה. כאמור למעשה הב היא קולאז' של רשמיה של מוריס ממאות המקומות בהן חיה וביקרה. היא מרבה לתאר את המקום תוך השוואה למקומות אמתיים ותוך אזכורים של אישים אמתיים שלכאורה ביקרו או עברו במקום. למעשה הב מכווצת את המרחב ודוחסת את כל אסיה, מקצה אל קצה, אל תוך מקום קטן, זניח ופרובינציאלי שכלל אינו נמצא במרכז תשומת הלב העולמית או על המפה בכלל.
אתם עלולים לחשוב שכל הבלגן הזה מוביל לסיפור המעלה תחושות של פנטזיה. התשובה היא לא בדיוק. כאמור הב מצטיירת כמקום מציאותי לחלוטין בעל אופי מזרח תיכוני ונהניתי מאוד לבקר בה בצוותא עם מוריס. במיוחד בולטת כאן תפישתה ההיסטורית של מוריס – הרב גוניות האתנית, הרובדיות המרובה של התרבות שיחד עם זאת מצליחה להיות מאוחדת לכלל תחושה ייחודית של מקום וזמן. במיוחד הזכיר לי כל העסק כתיבה מן התקופה הקולוניאליסטית וכישראלי למשל את הצבעוניות ומגוון הדמויות השונות והמשונות שהרכיבו מקומות כמו ירושלים ויפו לפני הקמת מדינת ישראל (כפי שהיא מתבטאת בכתביהם של עגנון או דוד שחר). כמו כן תיאור חופשתה של מוריס וניסיונה "להבין" את הב, ואת הקונספירציות הרוחשות מתחת לפני השטח (שום דבר אינו בדיוק כפי שהוא נראה וגם כנראה לא כמו שמצהירות הדמויות עצמן), מזכירים מאוד את "מוות בוונציה" של מאן עם מוטיב המגיפה הנסתרת. כל הרב גוניות הזאת מובלטת מאוד על רקע ההפיכה המשטרית הקוטעת את ביקורה של מוריס במקום ובמיוחד מתוך השוואה לספר השני שכתבה מוריס.
הספר השני, "הב של המירמידונים", נכתב כעשרים שנה מאוחר יותר ומתאר ביקור דמיוני שני של מוריס בהב בשנת 2005. הפעם מדובר בביקור חפוז יותר שנמשך רק שישה ימים ולא שישה חודשים. כל פרק מתאר יום. בסוף הספר מגורשת למעשה מוריס מהב. הב של 2005 – הב של אחרי מה שמכונה "ההתערבות" – הב שלאחר ההפיכה המשטרית, שונה לחלוטין מהב של הספר הראשון. העיר נחרבה ברובה ונבנתה מחדש ברוחה הפילוסופיה והדת של הכת השלטת. מוריס שבה ופוגשת בחלק מן הדמויות שפגשה בהן בספר הקודם – חייהן השתנו, כפי שהשתנה המקום, חלקן מרוצות, מרביתן מרוצות פחות. גם כאן יש למעשה קולאז', איחוד של מוטיבים ממגוון הפיכות ומשטרים טוטליטריים פונדומנטליסטים. כל ההפיכה מזכירה את המהפכה בטהרן, החזרת הונג-קונג לסין, עליית האסלם בתורכיה, צפון קוריאה ועוד ועוד. כאמור מה שמדגיש הספר השני הוא את מחיקת הרב גוניות התרבותית שהייתה קסמו של הספר שראשון לטובת הנדסה תרבותית וסלקציה של ההיסטוריה. מה מסמלת ההפיכה? כנראה אינספור הפיכות דומות כמו גם אולי את השינוי הטכנולוגי המואץ שהביאה המאה ה-21, עליית הטרור והפופוליזם כמו גם אולי (איכשהו?) את שינוי המין שעברה מוריס שכמו כל שינוי בא עם מחיר מסוים (אבל קשה לי לקבוע עמדה בעניין הזה כי כאמור לא קראתי את האוטוביוגרפיה והיומנים שלה, בכל מקרה מוריס הייתה שייכת לדור החלוצות של הטרסג'נדר, ונפטרה "רגע" לפני ההתקבלותו הגוברת של המגדר בחברה וההתפתחות הפילוסופית הפרוגרסיבית, ואכן יש המבקרים אותה אם אני מבין נכון, בצורה אנכרוניסטית משהו, על שמרנות בריטית מסוימת, בעיקר ביחסה הסרקסטי לעיתים לתרבויות אחרות).
הנה כי כן, למרות מה שכתבתי בפתיחת דברי על האסקפיזם שהעניק לי הביקור בהב, הרי שבמובן מסוים הקריאה בספר הדגישה בפני ביתר שאת את מוראות קיץ 2024 בישראל. המאבק על פרשנות ההיסטוריה כמו גם על דמותה של המדינה והחברה, שהיו קיימות לכל אורך קיומה של ישראל והגיע לשיא בשנה שקדמה לפרוץ המלחמה, הוקצן בחסות המלחמה, הפונדמנטליזם והרדידות. חשתי ביתר שאת בניסיון של אויבינו כמו גם של ממשלת ישראל ובמיוחד של הפלגים הקיצוניים בה להשתמש במלחמה בכדי למחוק את אופייה של המדינה, את הסובלנות, את העבר המגוון והעשיר בפני פרשנות לאומנית טהרנית וקיצונית. ללמדכם שוב על הכוח שיש לספרות דמיונית לשקף מציאות אמתית, ולשמש משל ואלגוריה "נבואית" גם למתרחש בהווה ממש.