לכבוד יום ההולדת ה-100, סלעית שחף פולג מעניקה מתנה לעמק בו גדלה – מַרְאָה – תמיד אמיתית גם אם לא תמיד מחמיאה. העמק (וכולם יודעים באיזה עמק מדובר) כבר מזמן לא היה אפל כל כך, סוריאליסטי כל כך, מצחיק ועצוב כל כך. יעלי לבית שטיינמן חוזרת לכפר אליו הבטיחה לא לחזור לעולם ובבטנה תינוק שגורלו לא ידוע. גלי, אחותה, חוזרת מקנדה כדי להתחתן בחצר הגדולה מתחת לעץ האשכולית וממתינה לחתן שלה שיגיע. שתים־עשרה שנים חלפו מאז הפעם האחרונה שירד גשם בכפר ומאז שיצא הסוד המשפחתי לעולם. עכשיו הוא מאיים לרדוף אותן שוב. משפחה אחת, שלושה דורות בכפר ותיק בעמק מסוכסך, נאלצת בעל כורחה להתמודד עם השלכות הסוד בעליית הגג, ועם הסודות האחרים, חלקם קטנים יותר, חלקם מחרידים לא פחות, שכמו עוברים בתורשה מדור לדור. היעלמותו המסתורית של הגשם מציתה מלחמות על המים, בשדות צומח הנדל"ן והכפר, כמו המקהלה היוונית, עם קול קולקטיבי משלו, מנסה להסביר, בעיקר לעצמו, את השבר הגדול שעוברת ההתיישבות העובדת עם התפוגגותו של החלום החלוצי. עד שהגשם יחזור הוא הרומן הראשון של סלעית שחף פולג שסיפורים מפרי עטה זכו לפרסום ופרסים בארץ ובחו"ל.היא סופרת ועורכת. עד שהגשם יחזור נכתב ונמחק על פני כמעט שני עשורים. בקריאה מרפרפת עד שהגשם יחזור הוא מעין "רומן רוסי" מאת מאיר שלו פוגש את "בנות בראון" של עירית לינור. סלעית שחף פולג, שגדלה בעמק, משרטטת בו , בהומור, באירוניה וגם בחמלה את דיוקנו של מה שנותר מהחלום הציוני ואגב כך בוראת כמה מהדמויות הבלתי נשכחות והססגוניות בספרות העברית של העשורים האחרונים ומייצרת הומאז' נוגע ללב לדור המייסדים שזוכה בספר זה לקול צלול במיוחד. קטע מהספר: "לא ראינו גם אותו כשיצא בלילות לשוטט, גם כשחלף על פנינו כמו צל בזמן חליבות הלילה, גם כשהדרכים מלאות הבוץ היו זרועות במאות דמויות נייר מקופלות. לא התערבנו, זה לא היה קשור אלינו, יש דברים שהשתיקה יפה להם, ואנחנו שתקנו הרבה. ובכל זאת יש דברים שאין לעבור עליהם בשתיקה, יש גם כאלה. גגות בלי רעפים למשל. מסעדות בתוך לולים, פיצריות בחצר, מחלבות בוטיק, אורוות שעברו הסבה לחדרים להשכרה לפי שעה. ככה בלי ששמים לב כל הכפר הולך לעזאזל. כן, בגלל הגשם אבל גם בגלל דברים אחרים."
Ein Dorf wartet auf Regen, eine schwangere Frau auf ihr Kind, eine Braut auf ihren Bräutigam. Familiengeheimnisse, Konflikte und Naturgewalten. Hier wird anfänglich in einem eher rauen Ton ohne Mitgefühl oder ohne Zurückhaltung erzählt.Dieser Ton verändert sich jedoch, umso länger ich gelesen habe. "Lesen unter Grapefruit-Bäumen" Guavenbäume, Lug und Trug, Witz und List. Was am Anfang ein wenig befremdlich wirkt, nimmt immer mehr an Fahrt auf und entwickelt sich mehr und mehr in ein vielseitiges, überraschendes, nachdenkliches und sehr unterhaltsames Lesevergnügen. Ein Buch, dass für mich gerne mehr Seiten hätte haben dürfen, da ich weiter über Jael, Ihre Familie und deren Generationen lesen wollte. Außerdem tat meine wunderschöne Ausgabe der Büchergilde " Weltlese" ihr übriges. Diese Reihe birgt für mich oft neue unbekannte Gefilde des Lesens. Also Top !
Im Ganzen drei Sterne, weil mein Leseerlebnis sehr unausgewogen war. Anfangs hatte ich große Schwierigkeiten zwei Hauptprotagonisten überhaupt auseinander zu halten. Der Mittelteil war spannend und interessant, dann fand ich den Abschluß gehaspelt. Aber das letzte Kapitel- Der Kranichmann hat mich dann wieder beeindruckt. Wir begleiten drei Generation in Israel mit ihren Geheimnissen und Verdrängtem. Es werden brisante Themen angesprochen und ich konnte wieder etwas über die israelische Gesellschaft lernen.
Es war ein bescheuerter Fehler, wieder herzukommen ...... an diesen feindseligen Ort, wo einem alle die Wahrheit ins Gesicht sagen oder wahlweise direkt in die Eingeweide rammen- eine Wahrheit ,die immer gerechter und richtiger ist als deine eigene-eine absolute Wahrheit, auch wenn man dafür pausenlos lügen muss. Als sie weggegangen war........ hatte sie bei David und seiner Familie eine stille und klimatisierte Kühle gefunden, eine Wahrheit, die auf dünnen Papiertellern und in teuren Kristallgläsern gereicht wurde, angenehm perlend leicht durch die Kehle floss, und was machte es schon, wenn sie- durch diese Gläser betrachtet- gebrochen und zersplittert aussah.
ספר ביכורים מעניין של סופרת כישרונית מאד. חבל שלקראת הסוף היא התחילה להתפזר וסיום הספר היה מאולץ משהו, כאילו יאללה נסיים כבר... עדיין כספר ביכורים הוא מהווה פתיחה מסקרנת לקריירה ספרותית אולי טובה יותר בהמשך. ***1/2 כוכבים מבחינתי
הדבר היחיד שעובר טוב בספר זה האכזבה והאינטריגות בין אנשים שחיים הרבה זמן באותו המושב...כל החשבונות והתככים והרמאויות... אבל רוב הדמויות לא מפותחות מספיק ומעשיהם לא מובנים.
זהו סיפורו של העמק וההתיישבות הכפרית, סיפורם של הדורות. עמק שחון שתריסר שנים לא זכה לגשם. במרכז, משפחת שטיינמן הענפה. דורות שונים בתפיסת עולמם. דור הנפילים המייסד עם שמות של פעם- יוסק'ה ואהרל'ה, סופי וציפה. דור הבנים והבנות- האחיות נילי וענת והנכדים יעלי וגלי ושמות 'מודרניים' כמו אוולין. ציפה שאצלה החיים הם רצף תאונות ואוולין מנסה להנחיל לה 'תובנות בודהיסטיות של היפים מסוממים'. הדור המייסד המחוספס, אנשי אדמה ידועי עמל עם 'תתעסק בעניינים שלך ותעזוב אותי', נבייל'ס וחולייר'ס. יוסק'ה בעל אוסף החרבות המפואר שאצלו הכל מחורבן- 'שעון קיץ מחורבן, חזאים מחורבנים, חדשות מחורבנות'. דור שלא יודע חוכמות ואין לו סבלנות לחבר'ה האיטיים יותר שכלית לעומת הדורות שיבואו עם קבוצות התמיכה, ה'הכלה', האינטרנט והניידים. הסבתא העולה שלוש קומות ברגל בביקור בעיר הגדולה עם מטעמים והנכד התקוע במסך נוהם משהו שאפשר לפרש כמו שלום, אולי תודה. היחס הלעגני לעירוניים התל אביבים המודרניים האלה וההרחבה כדי להרגיש כמו נדלניסטים הרוצים סביבה חדשה, צרה בפני עצמה ומאבקי קרקעות. באים עם ארכיטקטים ש'כאילו מבינים משהו', דוגרים חודשים על תוכניות לבתיהם ובסוף כולם נראים אותו דבר. מבנים אחידים, שטוחים, משמימים בלי גגות הרעפים שהוותיקים אוהבים. לך תבין אותם, אהבלים. הנושא העדתי. הקשת המזרחית. אלה שרוצים למרר את החיים עם נחל האסי-שמאסי (במקור). רבאק, תנו לקיבוצניקים לחיות בשקט וחלאס עם הקיפוח. מי הקים את המדינה? אנחנו, שמכונים בלעג 'הפריווילגים'. שחיתות בנושא המים שהמקום מספק ממקורותיו בהעדר גשם. גם כשהם במשורה או כלל לא אחרי שיוסק'ה סגר את השיבר מישהו דואג לנפח חשבונות ולהזרים קובים חסרים השד יודע למי עד שענת ניצבת מול אהרל'ה ודגני המאפיונרים ותובעת הסברים. הנסיון לפייס אותה ב'תראי, ענתי'...גורר תגובה נזעמת- 'דוקטור ענת שטיינמן-תבור בשביל, בריון! נראה לך שאני מפחדת ממך'? חתונה מהגיהינום. גלי שחזרה מקנדה להתחתן בחצר תחת עץ האשכוליות עם יותם. ריבוי הדמויות יכול לבלבל. יעלי, בנצי, רובי, גלי, נילי, יותם וקלוד. סטיבן וסילביה האליטיסטים 'תוצרת חוץ' ובנם דייויד שיש לו קשר עם יעלי. העלילה מסתעפת למעין סיפורי משנה עם ההריון הבעייתי של יעלי, זכרונות מימי הצבא והחזרה הביתה למרות שנשבעה שלא. יעלי שירשה בית ורוצה להסב אותו לבית הארחה מה שלא תואם כל כך את תפיסת הדור הוותיק. סודות שמוטב שיישארו קבורים עמוק בבויידם. מבחינתי זה יותר סיפור הדורות ותפיסותיהם ופחות הסיפורים האישיים. ומעל הכל- האם הגשם יחזור? הספר לוקה בעומס יתר. המעברים המוגזמים לעתים בין השמות, הדורות, ילדים ונכדים. העבר וההווה. הכתיבה טובה למדי אבל דחוסה.
וואו. איזה ספר. כזה שתפס אותי בגרון וכיווץ את כל הבפנוכו. ספר אנושי כל כך על משפחה כאובה שרק רוצה נחמה, גשמי נחמה. הספר מסופר בקולן של מספר דמויות, מבנה ספרותי שאני מאד אוהבת. אולי זה קשור להיבט הפסיכודרמטי שבו אנו נכנסים כל פעם לנעליה של דמות אחרת. אלה הן דמויות שרובן מהמשפחה שבעבר היתה בעלת ייחוס רב בכפר וכיום מעמדה ירד באופן משמעותי ורוב חברי המשפחה מתו או עזבו. זה ספר על געגוע, על אשליות וניפוצן, על אהבות ופרידות, על שונות ומוגבלות. קשה לי לכתוב סקירה מסודרת כי כמו שאמרתי, הספר בלגן אותי מכל מיני כיוונים בו זמנית. מצאתי את עצמי מחייכת חיוך קצת עצוב על ההתנהלות של הכפר, הוותיקים מול המקימים, מול העוזבים ואלה שבכלל קונים בתים בהרחבה. כל כך דומה לעיתים ההתנהלות הביקורתית הזאת אצלי בקיבוץ, המעמד שנקבע לפי שנות ותק וכמה פרות האדם חלב או כותנה שהוא קטף. הנוסטלגיה היא כל כל משמעותית שניתן להישאב אליה למשך זמן בלתי מוגבל והאדמה שזוכרת, אותו שטח אישי שלעיתים למרות הזכרונות הקשים שבו, לא ניתן לזוז או להיפרד ממנו. אולם לצד העובדה שזהו רומן משפחתי, של אווירה (ואולי מזג) יש בו גם מוטיב של ספר מתח. מבלי לקלקל אומר שהסיפור מוביל לשיא מסויים, לנקודת זמן שבה אמור לקרות משהו גדול ומצאתי את עצמי כל הזמן תוהה האם ואיך זה יקרה. חוטי העלילה השונים נשזרים סביב הקו הזה שרק אומר שהוא כלל לא מאכזב כאלמנט המרכזי. כן, הסיום מצויין. מפתיע ומיוחד. אני מאד אוהבת ספרים שהסוף שלהם טוב וכאן הוא בהחלט התעלה על ציפיותי. בסיום יש עוד פרק, אחרית דבר אחרת ומיוחדת שמכניסה אור לעליית גג קצת חשוכה וגורמת לנו כקוראים להסתכל על אחת מהדמויות היפות ביותר בספר באופן חומל ואמפטי. ספר נפלא אם כי לא קל לעיכול אבל שווה כל רגע של קריאה. הוא יישאר איתי הרבה זמן.
הספר כתוב יפה. העלילה קופצת בין כמה נקודות מבט. יש הרבה דמויות. קוראים אותו וסה"כ מרגישים שיש כאן כתיבה טובה, הבעיה מבחינתי היא שהסיפור לא מספיק מעניין. וזה ממש מוזר כי כן הצלחתי להתחבר לדמויות אבל מבחינתי לא קרה להן שום דבר מעניין. האפילוג היה מאוד מיותר מבחינתי. חבל, כי את ספר הסיפורים הקצרים של הסופרת מאוד אהבתי.
Mentre nelle campagne circostanti piove regolarmente, nel villaggio di Jesreelebene è assente da 12 anni. Tutti i suoi abitanti credono che sia colpa di un malefizio arrivato durante un estrano funerale.
Il terreno si è prosciugato e non ci sono più raccolti. Dopo anni all'estero, Jael, incinta con la diagnosi che il suo bambino soffrirà causa una rara malattia congenita, torna a casa.
Anche sua sorella Gali è arrivata dall'Inghilterra per celebrare il suo matrimonio qui. Ma aspetta invano il suo fidanzato. Un narcisista estremo che sembra godere con la sua continua sofferenza
Con uno stile di scrittura molto personale, elegante, ma simpatico e fluido, Poleg racconta nel suo romanzo d'esordio i grandi e piccoli drammi che si consumano nel caldo dell'estate nel piccolo villaggio.
Ostilità e intrighi giocano un ruolo preponderante nel racconto, soprattutto nel momento che un segreto di famiglia che non doveva essere conosciuto viene improvvisamente svelato.
Anche se all’inizio ho perso un po’ l’orientamento giacché la storia è raccontata dal punto di vista dei personaggi senza specificare chiaramente chi racconta che osa, sono riuscita ad entrare rapidamente nel flusso degli eventi.
Ed innamorarmi. Mi sono lasciata conquistare da Jael e Gali, due ragazze che potrebbero essere le mie amiche… le mie figlie.
Un romanzo da leggere e assaporare con una tisana in mano, in attesa di quella pioggia che potrebbe cambiare per sempre il destino dell’essere umano.
Ci penso e, molto di questo romanzo, mi pare incompiuto. Una sensazione, più che una certezza da poter oggettivare. Però, tra le righe, per chi conosce il Paese e almeno un po' della sua Storia, si può trovare molto. Più nello spazio bianco (appunto e, forse), che nelle righe nere.
Während es in der umliegenden Landschaft regelmäßig regnet, bleibt er in dem Siedlungsdorf Jesreelebene seit 12 Jahren aus. Der Boden ist vertrocknet und es gibt keine Ernten mehr. Nach Jahren im Ausland kehrt Jael, hochschwanger, in ihre Heimat zurück. Auch ihre Schwester Gali ist aus England gekommen, um hier ihre Hochzeit zu feiern. Doch vergeblich wartet sie auf ihren Verlobten. Mit einem eigenwilligen, jedoch sympathischen und flüssigen Schreibstil erzählt die Autorin in ihrem Debütroman über große und kleine Dramen, die sich in der Hitze des Sommers in dem kleinen Dorf abspielen. Feindseligkeiten und Intrigen sind an der Tagesordnung. Und ein Familiengeheimnis, das nicht bekannt werden sollte, wird ganz plötzlich offenbart. Erzählt wird aus der Sicht der verschiedenen Charaktere. Auch wenn ich einige Male kurz die Orientierung verlor und nicht gleich wusste, um welchen Protagonisten es sich gerade dreht, kam ich doch wieder schnell in den Ablauf des Geschehens hinein. Die Handlung dieser Geschichte ist mitreißend, lässt sie den Leser doch tief in die menschliche Seele eintauchen, die zeigt, dass jeder am Ende für sich selbst am Nächsten steht. Dieser Roman ist voller Tiefgang und ließ mich nachdenklich zurück. 4 Sterne und eine Leseempfehlung.