(ספרים שהושלכו לרחוב – ספרי חג החירות #4.
לפני הביקורת אמשיך קצת עם יומן הקריאה. מי שאינו מתעניין שידלג הלאה. כבר סיפרתי על הספרים המושלכים שנערמו בפסח בקרן הרחוב ואיך אספתי את חלקם בדרכי לעבודה ועוד חזרתי ולקחתי לי מהם בדרכי חזרה. עוד לא סיפרתי שהמשכתי לעלות ברחוב המשופע ולאחר כמאה מטרים וכיכר אחת שכבר הסתירה את הערימה נתקלתי בצד הדרך בבחורה אחת, יושבת על ספסל, מוקפת ספרים. בידה האחת הייתה מדפדפת בכרך עצום, מוזהב שוליים שנח על ברכיה ובידה השנייה אחזה בטלפון ודיברה אליו. קלטתי את סיום השיחה, משהו בסגנון "פשוט מדהים, כל כתבי שייקספיר, אני לוקחת את זה..." לעצמי אמרתי בליבי "אך! לו רק הייתי מקדים בדקה..." והוספתי וסיפרתי לה בקול, שבקצה הרחוב ישנם עוד הרבה מאוד ספרים ואם היא מתעניינת בספרות ודאי תמצא שם דברים מעניינים. אבל היא קמה, מאמצת אל חיקה את הכרך הכבד, הפנתה את ראשה מעט הצידה ונעצה בי מבט מלגלג בעין אחת, משל הייתי בעיניה שועל המנסה לשדל במתק שפתיים עורב שיפתח את מקורו וישמוט את חריץ הגבינה האחוז בו. היא חככה בדעתה ואמרה "לא. נראה לי שיש לי כאן מספיק חומר קריאה," והלכה לה. ככה זה. אין אמון בבני אדם. למרות שכבר הייתי סחרחר ואחוז ייסורי מצפון עוד משעות הבוקר, כתוצאה ממנת היתר של חומרי הקריאה המצטברים ברשותי, הוספתי ונטלתי מן הספסל עותק באנגלית בכריכה קשה של 'חיל ורעדה' של קירקגור ואת הספר הזה משל סימנון.
בסימנון נתקלתי לראשונה בערך לפני 25 שנה. שידרו אז סדרה תיעודית על גדולי הסופרים של ספרות בלשית. פרק אחד הוקדש לסימנון. הופתעתי שכתב כל כך הרבה ספרים ומעולם לא שמעתי אודותיו. לא פלא, מאחר שכמעט ולא תורגם לעברית (מאוחר יותר נתקלתי בסיפור אחד של המפקח מגרה, שתורגם בסדרת תרמיל). סימנתי לעצמי לקרוא משהו משלו בעתיד. לאחר כמה שנים, תרגם יהושע קנז ספר של סימנון, שזכה כנראה להצלחה כי בעקבותיו תורגמו עוד רבים אחרים ועוד ממשיכים לצאת לאור כל שנה בעם-עובד (ועדין לא מגרדים את קצה הקורפוס של מאות ספרים שכתב הגרפומן). הוא הפך לשם שגור בפי כל חובב קריאה ישראלי ממוצע. בקיצור בתחילה לא קראתיו בגלל שלא ידעתי עליו ומשכבר ידעתי, לא מיהרתי לקרוא בו כי פתאום הפך לחביב על כולם, כאילו קראו בו מאז ומעולם)
הספר הזה של סימנון (בתרגומו המצוין של קנז) מאגד בעצם שתי נובלות שלו. הראשונה, "מותה של בל" משנות החמישים והשניה, "מכת ירח" משנות השלושים. מעין דגימה מתקופות שונות בכתיבתו, שתיהן מצוינות. אז שני דברים טובים יש כאן. האחד שהסיפורים מגוונים מספיק באופיים ולכן הספר אינו חוזר על עצמו. הראשון מתרחש בקהילה בורגנית בעיירה אמריקאית בשנות החמישים והשני במושבה קולוניאליסטית צרפתית בגאבון שבאפריקה בשנות השלושים. והשני שהסיפורים גם דומים במשהו ולכן הספר אינו סתם אוסף אקלקטי.
שני הסיפורים מסופרים מנקודת הראות של גבר. ב'מותה של בל', גבר אמריקאי מזדקן וב'מכת ירח' צעיר צרפתי. סימנון ידוע כסופר פסיכולוגיסטי, כזה המצייר בדקדוק ובתחכום את נפשם של גיבוריו. בשני הסיפורים מתרחש רצח. הגיבורים אינם הרוצחים, אך לרצח, כמו גם לתשוקתם המינית השפעה מכריעה על גורלם הטרגי. בסיפור הראשון הרוצח אינו ידוע, בשני ברור למדי כבר למן ההתחלה מיהו. אך בכל אופן, אין כאן ממש תעלומה בלשית סטנדרטית והחקירה, מותחת ככל שתהייה, היא רק אמצעי לתיאור התמורה שחלה בגיבורים. אותי סתם פסיכולוגיה בספרות אינה מעניינת ביותר, מכיוון שהיא תמיד קונטינגנטית, אלא אם היא מבוססת על עקרונות מסוימים או שיש לעלילה מטרה אחרת. לזכותו של סימנון צריך לומר שכתיבתו משרתת גם דבר חשוב יותר והוא בחינה של רעיון. (לרעיונות הספרותיים עצמם לא אתייחס בכדי להימנע מספוילרים) בכך הוא מאוד הזכיר לי את שטפן צווייג, אף שסגנון כתיבתו רזה ושקוף יותר, במיוחד הם דומים בהתקדמות ההדרגתית והמדודה אל הקליימקס. מבחינת החברה בה מתנהלת העלילה, הסיפורים, כאמור, מנוגדים – בראשון מתוארת חברה בורגנית ושמרנית להחריד, בשני, חברה קולוניאליסטית מושחתת מבחינה מוסרית. הרצח, כמו גם הפלישה של המיניות אל תודעת הגיבורים הופכת את הגיבורים לזרים בחברה בה הם נמצאים. הם הופכים מודעים לצביעות ולמשחק החברתי שהם נאלצים לשחק מתוך העמדת הפנים, משחק שהם אינם מסוגלים להתמיד בו ובוודאי שלא לנצח בו.
בשביל סימנון ראשון זו הייתה קריאה מהנה ומהירה, כפי שאיכשהו ציפיתי מראש שתהייה. אשתדל לדגום ממנו עוד בעתיד בתקווה שלא יתחיל לחזור על עצמו.