בשביל הספר האחרון שלי לשנת 2023 בחרתי לחזור ולקרוא ספר שקראתי לא מעט פעמים בילדותי. אמנם מאוד אהבתי אותו אז אבל אני בטוחה שבשל גילי הצעיר יחסית בעת קריאתו המון נושאים עמוקים ורציניים יותר פשוט עברו לי מעל הראש.
כעת הייתי סקרנית לראות האם קריאה בספר בתור מבוגרת נותן לי פרספקטיבה שונה על הדמויות והעלילה.
דבר ראשון, להפתעתי הרבה, גיליתי שאף על פי שאם הייתם שואלים אותי לפני כן על דמויות והתרחשויות בספר הייתי אומרת שאני לא זוכרת כלום, ככל שהתקדמתי בספר הרגשתי שהזיכרון נעור לחיים. כנראה שלמרות הנוהג הידוע לשמצה של המוח שלנו לשכוח עלילה של ספר בשנייה שהוא הסתיים, זה לא כך בפועל, ומשהו ממנה בכל זאת משתמר.
את הספר עצמו אהבתי גם הפעם, אחרי כל השנים. היו מעט דברים שהבנתי קצת יותר- המתח בין ימין לשמאל, ציונות חילונית וחרדים, ניצולי שואה ודורות הבאים- הרגשתי שהפעם אני באמת מבינה ויודעת במה מדובר מניסיון אישי.
באופן טבעי גם הזדהיתי הפעם יותר עם דמויות המבוגרים מאשר דמויות הילדים. בתור ילדה הכל נראה לך כל כך פשוט, וברור לגמרי שיש פתרון מאוד קל לבעיות של המבוגרים. הפעם חשתי כלפיהם יותר חמלה והבנה, ובעיקר הערכתי את הדמויות המורכבות שלהם.
אבל השינוי הגדול ביותר עבורי בקריאה הזאת היה ההבנה שהחיים האמיתיים ומשפחות אמיתיות הן אכן סבוכות ומבולגנות כמו בסיפור המובא, ושלא מדובר באיזו עלילה דמיונית ומומצאת- כפי שחשבתי כילדה. כמו הילד מספר הסיפור, גם אני לצערי "זכיתי" לחזות במשפחתי המורחבת הולכת ומתפרקת למול עיניי. ממשפחה גדולה ומלוכדת עם חגים ומפגשים כשהייתי ילדה, הפכנו לכזאת בה חצי מהאנשים לא מדבר עם החצי השני, סכסוכים פנימיים וריבי ירושה.
אבל אני חושבת שההתפכחות הגדולה ביותר היא ההבנה שבעצם אולי דברים מעולם לא היו מושלמים כמו שנראו כשהיינו ילדים, וכמו שיותם המספר מראה לנו- גם השיא של הסיפור בו כולם יחד ושמחים וטוב להם, זה רק בעצם שבריר שנייה, רגע אחד טוב שנתפס במצלמה בעוד שמתחתיו רוחשים כל העת כל המתח והעניינים האחרים.
בשורה התחתונה- בעיניי ספר מומלץ. צורת הכתיבה אולי עשויה להיות מתישה קצת לחלק מהאנשים (קפיצה אסוציאטיבית קדימה ואחורה בזמן מסיפור לסיפור), אבל אני חיבבתי אותה- אולי כי ככה גם אני חושבת לרוב.