ספר 12 של הסופר 1975, תרגום 1985. זה הספר הרביעי של רומן גארי שאני קורא ברצף. התחלתי במקרה עם עפיפונים (מהמדף אצל הבת כשהייתי ביבי סיטר עם הנכדים). בספרים הקודמים במרכז הסיפור נער עם רגישות אנושית חריגה ועם חיפוש יופי והגשמת חלומות . במרכז הסיפור הזה גבר מישל (אולי המשכו של אותו סוג נער מהספרים הקודמים) המאבד את זוגתו יאניק (אולי אשתו) שעומדת למות (כנראה בהתאבדות) עקב מחלת סרטן. הסיפור (119 עמודים) הוא בעיקר המחשבות והרגשות של אובדן ויאוש שרודפות ולא מרפות ממישל. במצוותה של יאניק הוא מנסה לנסוע רחוק פיזית ורגשית אך כל ישותו כאילו רק מרוכזת רק באיך להמשיך , לזכור ולקיים את הזוגיות. למרות שיאניק צוותה ובקשה מפורשות שימשיך בחייו. במקרה הוא פוגש אשה לידיה שגם היא מוכת גורל (בתאונה בה נהג בעלה נהרגה בתה ובעלה פגוע מוח ומטופל על ידי אמו) . היא מושיטה לו עזרה (אולי בתקווה שזה גם יגאל אותה). אך בסופן של דבר היא מחליטה לנסוע ולהתרחק לאחר שהיא נוכחת שגם בזוגיות איתה הוא ממשיך לסגוד לזוגיות הקודמת ולזוגיות בכלל (מרגישה כמין קפלה סגידה). מצטט משפט של לידיה מתוך מכתב שהיא משאירה "אני נוסעת מפני שאתה שיכור מצער ומפני שאינני יודעת אפילו מי אתה....יום אחד. כאשר לא נהיה עוד ניצולי אוניות טרופות, כאשר שוב נהיה אנו עצמנו, ניפגש שנית ונעשה הכרות"