"אם מישהו מביט בה עוטפת כיכר לחם בנייר מרשרש במאפיה שלה, הוא עשוי לחשוב שניצבת מולו אישה הרפתקנית, בעלת ביטחון עצמי ונטולת עכבות. חבורת הצמידים המקרקשים שעל מפרק כף ידה ושערה הפרוע משווים לה מראה תזזיתי, מפוזר. חולצתה בעלת מפתח עמוק וכתפיה חשופות, חיתוך הדיבור מהיר, קומתה זקופה. אבל מבט נוסף יגלה שמי שהיתה פעם צעירה בעיר רחוקה ופראית עומדת כעת מעט דהויה מאחורי דלפק מקומח, יש לה בטן גדולה, משימות רבות להשלים ומועקה."
למיכאלה, גיבורת בואי ציפורים, יש "הכול", אבל שמחת החיים חומקת ממנה אל בולעני השגרה. בניסיון אחרון להעניק לעצמה את עצמה היא מנערת את כבלי ה"צריך" וה"בסדר", בוחנת את נישואיה, את המילים החסרות, המיניות החפה מתשוקה, ואת הסודות שמותירים מִרווח קר של אכזבה בינה ובין החיים. בתנועת הניסיון הזה היא נודדת אל אהבתה למוזיקאי אירי ולאישה הפרועה והחופשית שהיתה פעם בחברתו. האם תוכל שוב להיות נאמנה לעצמה בתוך נישואיה? זהו רומן על משבר ועל התעוררות, על קשר ועל בדידות. הוא כתוב בתנופה מרשימה ונקרא בהנאה עצומה בזכות הגיבורה שובת הלב המתוארת לעילא, ובזכות יפי תיאוריה של הדס שי.
״אין הרבה אנשים שהכתיבה שלהם מלטפת ונוגעת כל כך ומצליחה להתגנב ללב כמו הכתיבה של הדס שי. בואי ציפורים הוא ספר שמתנחל בלב, וכקורא אתה רק מקווה שהוא יישאר שם כמה שיותר זמן.״ - עומר ברק
הדס שי השלימה לימודי תיאטרון בבית הספר למשחק של לי שטרסברג בניו יורק, השתתפה בהפקות תיאטרון מחול ואומנות רב־תחומית באוף ברודוויי. בעלת תואר ראשון בחינוך והוראת מחול. ביימה וקידמה פרויקט תיאטרון קהילתי עם אסירי עולם בכלא איילון, וכיום בעלת מרחב האופנה הנשי ״שמונה״ בבית יצחק. נשואה ואמא לשלושה. סקרנית ואוהבת אדם. בואי ציפורים הוא ספרה הראשון.
כתוב יפה ונוגע. מתאר את עולמה הפנימי של אישה שנמצאת בתחושה שהחיים שבנתה לעצמה, חיים שמבחוץ נראים מלאים ומספקים, הם למעשה פשרה. היא כמהה לאהבה, לתשוקה, לאינטימיות ולקבלה עצמית שהתערערו אצלה בעקבות לידה שקטה שהותירה אותה בתחושת בדידות וניכור. פחות אהבתי את תאורי המין שלא הרגישו אוטנטים וגם כמה תאורים על טקסי שמאנים הזויים ומפגשי סדנת אבל שלא התחברו לי עם הדמויות והסביבה המאד ארץ-ישראלית שבה התרחשו הארועים, אבל יכול להיות שזאת אני שלא ממש מעודכנת בסצנה הרוחנית העכשווית… סך הכל הספר גרם לי לחשוב על האושר שקיים ברגעים הקטנים של החיים וביכולת שלנו לאפשר יותר ממנו אם נדע ליצר בתוכנו מרחב ופתיחות לצורות השונות שבו הוא יכול לבוא לידי ביטוי.
3.5 היו קטעים שבהם יכולתי להתחבר למיכאלה והרגשתי שאני מבינה אותה, אבל בשאר הזמן היא עייפה אותי. היא כל הזמן חוזרת על אותן התלונות, אותן הדרישות, והחזרה הזאת מתישה. הדמות של איתן לא מספיק מפותחת. איש, אבוקדו, ציפורים. התיאורים של האירועים החברתיים, מסיבת יום. הולדת, שבועות, הבת מצווה, לא מעניינים ולא מובילים לשום מקום. ויחד עם זה יש כאן סיפור קלאסי ואמין על משבר גיל הארבעים, על ישראלים, על הרצון לחוות שוב אהבה חדשה וריגושים ולצאת מהשגרה של היחסים שהתקבעו ונעשו צפויים ומשעממים. אז כן. יש פה אותנטיות, ובכל זאת משהו חסר. לא אפוי עד הסוף.
ספר פריוויליגי. כותבת מוכשרת אבל עצלנית. משחקת עם דימויים ומטאפורות כמו גלגלי עזר. חסר דימיון, חסר חמלה. הספר רדוד מאוד ומתובל בכמה שיותר נושאים כואבים, מרגשי וסוחטי דמעות כמו אבקת מרק לבשלנים בינוניים.