בלבו של הרומן “השתקן״ עומדת תעלומה: מיהו שמשון שטיל, בעל מעדנייה לא כשרה בדרום הארץ, שלאחר מותו מוצא בנו היחיד, בין חפציו, קופסה ובה שתי מגילות נייר מגולגלות ומהודקות בסיכה עם צלב קרס. מה יש באותן מגילות? ואילו סודות הן עתידות לחשוף על זהות האב, הבן ומשפחתם?
שמחה, בנו של שמשון, גדל בצל אב שתקן וזועף, שתיעב כל סממן דתי. בילדותו, באופקים של סוף שנות השבעים, חבריו לכיתה לעגו לו וקראו לו גוי, משום שאביו לא מל אותו וסירב בתוקף לחגוג לו בר מצווה (“כי אנחנו לא יהודים״). במשך שנים סירב שמחה לקרוא את המגילות הנשכחות של אביו, וכשהוא סוף־סוף מציץ פנימה – בעקבות מפגש מקרי ברכבת עם אישה חרדית יפהפייה – הוא מגלה לתדהמתו יומן כתוב ביידיש שטומן בחובו סיפור בלתי נתפס: על שני אחים שעולמם חרב עליהם במלחמת העולם השנייה, על מאבק הישרדות נורא שבו מיטשטשים הגבולות בין אסור למותר, על אמונה וכפירה, ועל גבר אומלל ורדוף המתאהב באישה אחת – אישה שנוהרות אליה כל הציפורים בעולם.
מחבר “השתקן״, ארי ליברמן, הוא גם סופר וגם איש אקדמיה, ובספר זה הוא עושה מהלך ספרותי יוצא דופן: הוא מציג בפנינו – נוסף על עלילה מרתקת – את הניגוד המהותי שבין כוחה העצום של הסיפורת לעומת מגבלותיה של הכתיבה האקדמית. מצד אחד, הרומן כולל את סיפורו של הבן ואת היומן עצמו; מצד אחר, אנו מתוודעים לפרופסור עזרא פרנקל – דמות בדיונית של היסטוריון שמתרגם את היומן – דרך הקדמה יומרנית פרי עטו והערות שוליים קטנוניות שהוא מעיר לאורך התרגום. בכך מגחיך ליברמן את מעורבותם של היסטוריונים בטקסטים אישיים, ואת אמונתם כי מעשיהם נותנים לטקסט את תוקפו ההיסטורי.
ליברמן מעניק את הבכורה דווקא לסיפורת החיה והרוטטת. אם אתם רוצים לדעת משהו על ההיסטוריה, כמו לוחש לנו המחבר, הקשיבו למספרי הסיפורים ולא להיסטוריונים. ואכן, הרומן הזה הוא הוכחה נוספת לכוחה של הספרות לעמוד על טבעם של מעשי האדם. זהו ספרו השני של ארי ליברמן (“אלופי התמימות״, 2014).
על פניו, ״השתקן״ נראה כספר ביוגרפיה לכל דבר. רק אלו שיקראו את הפסקה הקצרה המתחבאת בתחילת הספר (או שמע/קרא את הראיונות שנעשו עם ליברמן) יבינו כי כל הכתוב בספר הוא פרי דמיונו של הסופר. כלומר כמעט הכל. בסופו של דבר, הסיבה שהסיפור מרגיש כה אותנטי זה כי ליברמן עשה עבודת מחקר יוצאת דופן ושילב את העלילה הבדיונית עם אירועים שקרו במציאות. הסיבה שאני יודע זאת היא כי במהלך הקריאה סקרן אותי לדעת האם באמת קרו הדברים. במילים אחרות, הספר כל כך מוצלח שהוא שלח אותי לחקור בעצמי על האירועים המתוארים.
הספר מחולק לשלוה חלקים: הראשון מספר על שמחה, שגדל בבית עם אביו, שמשון, שסירב להכיר ביהדותו. למעשה, עד גיל מאוחר יחסית שמחה כלל לא ידע שהוא יהודי. לאחר מות אביו מתגלות שתי מגילות שכתב. מגילות אלה מניעות את העלילה המתרחשת בזמן הווה ומערערת את עולמו של שמחה כמו כן את העולם הרבני הארץ. בחלק השלישי אנו למעשה קוראים את שהיה כתוב באותן מגילות. הקריאה בעברית מתאפשרת בזכות תרגומו של החוקר עזרא פרנקל, שגם מוסיף הערות שוליים ואחראי על החלק השני שהוא למעשה הקדמה אקדמית למגילות. פרופ, פרקנל גם מספק את האתנחתא הקומית הנחוצה כל כך בקריאת סיפורו האישי הקשה כל של שמשון.
זהו הספר השני שאני קורא השנה בפרויקט פרס ספיר שלי - קריאת חמשת הספרים מהרשימה הקצרה לפני ההכרזה על הזוכה. לצערי, אני לא יכול לראות את הסיפור הזה מנצח בתחרות. הסיבה אינה ספרותית. יש כאן סיפור נהדר, המתחזה לביוגרפיה, שיש לו הרבה מה להגיד על המקום של הדת והאמונה במהלך השואה, על מה קורה כאשר הכל הולך לעזאזל והמציאות מערערת את אמונותייך הדתיות. ליברמן לא חוסך את ביקורותו כלפי אלוהים, האמונה באלוהים והממסד הדתי השולט בארץ כיום. וזו הסיבה שאני חושש שהוא לא יזכה - הוא פשוט פוליטי מידי. זכיה שלו תרתיח את ההנהגה הפוליטית במדינה ולדעתי תיהיה פה דרמה ותרעומת בצורה דומה למה שקרה עם ״גדר חיה״.
לסיכום, לדעתי יש פה יצירה נפלאה שלא פוחדת לשים מראה מול הממסד הדתי ואלוהים. בסיפור קולח, משעשע, מטריד וקשה ביותר, ליברמן מצליח לטוות עלילה בדיונית שמרגישה מציאותית לחלוטין הגורמת לקורא לשאול שאלות קשות וגם לחקור בעצמו על השואה.