"...ואל תקראי לי אלה אם אני לא מעלה כאן מופע חג משק שבכל תולדות התנועה לא נראה כמותו, ואני לא מדברת על עין הנוטר, כן? אני מדברת איתך על מופעים שבקיבוצים הכי עשירים לא הפיקו מעולם. אני מדברת איתך על מופע שיוציא לכל הקיבוץ את העיניים, ובמיוחד לגבע הזה, מנהל הקהילה החדש, שמשום־מה החלטתם שהוא מכולם יהיה זה שיקבע מי יקבל את הדירה של יהודה סמש, והוא מכולם זה שמטרפד לי את המשך הלימודים, והוא מכולם זה שיש לו סיבות שבכלל לא קשורות לקיבוץ ולתפקיד שלו למרר לי את החיים, והוא מכולם האחרון שאפשר לחשוד בו שיהיה אובייקטיבי בכל מה שקשור אלי ואל משפחת צביאלי כולה. אגב, אין לי מושג איך את מסתדרת איתו, בעיני כדאי לך מאוד לשמור על התחת שלך, ואם כבר מדברים על תחת, אל תקראי לי אלה אם עד חג המשק אני לא יורדת לפחות ארבעה קילו!" השנה היא 2002, וקיבוץ עין הנוטר עומד לפני אחד הרגעים הדרמטיים בתולדותיו. במקביל להכנות ל"חג המשק", חגיגת שישים שנה להיווסדו, מתכונן הקיבוץ ל"יום הקובע", היום שבו יוכרע שיוך הדירות בקיבוץ העובר תהליך הפרטה סוער. לעין הסערה מוטלת, או אם לדייק לחלוטין מטילה עצמה – אריאלה (אלה) צביאלי, בת למשפחה ידועת שם בקיבוץ, החולמת מסיבותיה שלה להוכיח את עצמה ולשדרג סוף סוף את חייה המדשדשים זה שנים במקום. אך בקיבוץ האמוציות גואות; מאבק עתיר יצרים על הדירה הפנויה היחידה שנותרה; משקעים לא פתורים מתקופת הצבא; סודות משפחתיים שכבר אי אפשר לקבור; נבואה של דרוזית זקנה, ואולי יותר מכולם, גבע, מנהל הקהילה החדש, החתיך, הלא קיבוצניק והלא פנוי, מטילים את אלה לקלחת אישית, רומנטית, משפחתית ואידיאולוגית שלא פשוט לצאת ממנה. שני הדר, מציגה ביצירת הביכורים שלה, חג המשק, קומדיה רומנטית שנונה, קולחת ומקומית מאוד. מפוכחת, אך מלאת אהבה לקיבוץ על כל מגרעותיו ומעלותיו; על החיבוק ועל חיבוק הדוב; על המשפחה הביולוגית והמשפחה הקיבוצית; על המר והמתוק.
כל כך רציתי קומדיה רומנטית ועוד על חיי הקיבוץ! קראתי ורק חיכיתי שהספר יגמר כבר. ספר ארוך מידי, לא ערוך מידי, עם גיבורה אינפנטילית מידי. אולי זה נכתב כנוסטלגיה סטירית שרק חברי הקיבוץ בעבר או בהווה יכולים להבין, אולי. אני לא אהבתי.
אני לא כל כך יודעת איך להתייחס לספר הזה. מצד אחד, אם הוא אמור להיות סוג של רומן רומנטי, אז הוא לא כזה מוצלח. מצד שני, אולי בכלל מדובר על סאטירה על רומנים רומנטיים (בחיי שהספר הזכיר לי את הרומנים הרומנטיים הפיקטיביים שנועה ידלין המציאה עבור ספרה הנהדר "הספר הלא נכון"), ואז הוא קצת יותר ברור לי... בכל מקרה, מדובר בספר שמכיל כמה וכמה וכמה עלילות מכל מיני סוגים וז'אנרים, שכל אחת מהן קצת לא אפויה עד הסוף. יש פה משונאים-לאוהבים, מידידים-לאוהבים, משבר גיל הארבעים, משבר גיל הכמעט שלושים, סודות מן העבר, ועוד ועוד. אלה צביאלי היא דור שלישי בקיבוץ עין הנוטר, סטודנטית לתיאטרון. היא לוקחת על עצמה להוביל ולביים את המופע המרכזי לכבוד חג המשק הנערך לרגל 60 שנות היווסדו. אלה אוטוטו בת 30, ועוד לא ממש התבגרה. אין לה בן זוג, היא לא עושה עם עצמה יותר מידי, נתק עם חברתה הטובה מהצבא מעיב עליה, וכן כל מיני סכסוכים מתולדות הקיבוץ. לקיבוץ ממונה מנהל קהילה חדש, גבע, ואלה מצד אחד לא סובלת אותו ומצד שני נמשכת אליו. יש לה אחות גדולה שהיא חברת מזכירות בכירה שחווה גם היא משברים, גיסה מעצבנת שיחסיה עם אח של אלה ועם המשפחה גם בעייתיים, חבר ילדות שגם כמו אלה טרם התבגר, עסקה פיננסית מהעבר שפתאום מעיבה על הקיבוץ, הזדמנות להתמנות לחברת קיבוץ, תחרות על דירה שמתפנה בקיבוץ, ועוד כל מיני... מבולבלים? גם אני. הסוף הוא כאילו לא צפוי אבל הוא כל כך פתאומי שהוא לא אמין בכלל. נתתי לספר שלושה כוכבים כי רוב הדמויות משעשעות, היחסים בין חברי הקיבוץ (במיוחד המבוגרים) די הצחיקו אותי, ואהבתי את הווי הקיבוץ שמתואר בספר (היו לי קרובי משפחה קיבוצניקים שהיינו מבקרים אותם לא מעט, אז היה נחמד להיזכר). ספר נחמד וחביב אבל לא ממש חייבים.
חמוד, משעשע ומעורר נוסטלגיה. יש סצינות כאלה קיבוציות שאני באמת תוהה אם אנשים אחרים יכולים להנות מהספר הזה. יש לי כמה אישוז עם הספר הזה. 1. מה זה לעזאזל גזרייה? למה הגזר נפרד משאר הגד"ש? כן אהבתי אבל את ההחמצה של עסקת ענק עם קוקה קולה ורגע לפני שאנחנו מפריטים, אנחנו נזכרים בכל הכסף שויתרנו עליו, פעם כשהיתה לנו אידאולוגיה. זה מדויק להפליא. 2. כל האת-יודעת-על-מה-אני-מדברת לא נפתרים, ובסוף אני לא יודעת על מה הם דיברו. יש טראומה מהלינה המשותפת? אין? מה קורה שם? 3. קצת מבאס שאלה היתה צריכה לרזות כדי לזכות בכל הסוף הטוב שלה. היא לא היתה יכולה להיות אינגה המתנדבת השמנה?
ספר חמוד מאוד שמספר את סיפורה של בת משק, אֶלה, שנראה שהכל בחיים לא הולך לה. עד שהתחילה ללמוד סוף סוף עכשיו היא צריכה להפסיק כדי להתקבל לחברות לפני היום הקובע (של שיוך הדירות לחברים); עד שמתפנה איזה דירה נורמלית במשק היא לא צפויה לקבל אותה ורוב הסיכויים שתמשיך לגור בחדר שלה מהצבא, שהוא מתפורר ושורץ חולדות. והכי לא הולך לה למצוא בן זוג. כדי לנסות לשפר את מצבה היא מתנדבת לביים את ההצגה של חג המשק, שחוגג 60 שנה להיווסדו. דרך ההצגה, שעשויה מסצינות שמספרות על סצינות מחיי הקיבוץ בעבר, ושמעוררות גם עכשיו סערת רגשות ויכוחים אידיאולוגיים והן גם מהוות מן חוט מקשר כלשהו בין הסיפור הדי מפוזר של ההווה, עם קפיצות לעבר. בעיקר זה סיפור רכילותי על חיי הקיבוץ והחברים. מי אמר למי, מי שכב עם מי ובגד, למי נדבקים עציצים לידיים ומי החבר המסור וטוב הלב שאיש לא רואה. יש שם את כל הדמויות הקיבוצניקיות המצויות + בונוס! חברים ארגנטינאים ואורוגאווים ששונאים אחד את השני עוד מדרום אמריקה ואיש לא יודע למה (שונאים ברמה הלאומית) הספר כתוב טוב לדעתי, שפה עכשווית מאוד אבל לא מתאמצת להיות "קולית" עם הרבה משפטים של קיבוצניקים. האמת שתוך כדי קריאה חשבתי שאני לא בטוחה שמי שלא קיבוצניק יבין את כל הניואנסים, טקס ערבוב הקפה? אף עירוני שאני הכרתי לא עשה את זה. בקיצור, בשבילי כקיבוצניקית לשעבר, היה מצחיק מאוד ונוסטגלי. אבל נראה לי שהספר מאוד מאוד נישתי. הסוף לא טוב. לא כתוב טוב, לא בנוי טוב. הקלישה שאמורה היתה לסגור את עבודת הבימוי של הגיבורה לא עוברת מסך, נאמר זאת כך. מומלץ, בעיקר לקיבוצינקים ולשעברים.
הספר כתוב טוב וקליל לקריאה. כמו סיטקום מוצלח, הוא מספק כמה שעות טובות של הנאה, אבל אני בספק אם משהו ממנו ילך איתי הלאה. רציתי להעניק לו שלושה וחצי כוכבים, אבל גודרידז מתעקש על כוכבים שלמים.