What do you think?
Rate this book
מחר ניסע ללונה פארק
"היו פעמים שחשבתי שהילדים כלל לא שלי. שלא אני ילדתי אותם. שאני מגדלת ילדים של אישה אחרת. ילדים עזובים שמצאתי ברחוב ואספתי אל ביתי. ילדים שנקלעו לאסון. ילדים שנשדדה מהם תקווה. דווקא אז חשבתי טובות על עצמי. ראיתי איך אני צועדת בין הלהבות ומצילה את עורם, ממלטת את נפשם. הילדים האלה נולדו מחדש בידיים שלי. בשעה שהוריהם לא גילו אחריות ונשרפו למוות."
במהלך ימים ספורים, כשחורף מר ואכזרי משתולל בחוץ, על רקע משבר קיומי מתמשך, ורגע לפני שהיא מאבדת לחלוטין שליטה על חייה, מחליטה אם צעירה, ילדה כמעט בעצמה, לקחת את שני ילדיה ללונה פארק.
מחר ניסע ללונה פארק הוא יצירה טרוּפה, מסוחררת ולופתת, המעמידה במרכזה אישה שבדידותה — דווקא בתוך המרדף הנפשי אחר האימהות הטובה, הבלתי־מושגת — קורעת את הלב בעוצמתה.
הרומן החדש של אילנה ברנשטיין הוא דיסטופיה אימהית, מסמך אמיץ ונוקב, שאין בו רגע של מנוחה, המאפשר הצצה אל המגירה העמוקה והאפלה ביותר של הלא־מודע האימהי.
מחר ניסע ללונה פארק הוא ספרה השנים עשר של אילנה ברנשטיין. קדמו לו: "שארה כסותה עונתה", "חלמתי שאני ער", "עכשיו זה כתוב", "מושבת האהבה", "ימי ראשית", "בקשתה האחרונה" ועוד.
במהלך ימים ספורים, כשחורף מר ואכזרי משתולל בחוץ, על רקע משבר קיומי מתמשך, ורגע לפני שהיא מאבדת לחלוטין שליטה על חייה, מחליטה אם צעירה, ילדה כמעט בעצמה, לקחת את שני ילדיה ללונה פארק.
מחר ניסע ללונה פארק הוא יצירה טרוּפה, מסוחררת ולופתת, המעמידה במרכזה אישה שבדידותה — דווקא בתוך המרדף הנפשי אחר האימהות הטובה, הבלתי־מושגת — קורעת את הלב בעוצמתה.
הרומן החדש של אילנה ברנשטיין הוא דיסטופיה אימהית, מסמך אמיץ ונוקב, שאין בו רגע של מנוחה, המאפשר הצצה אל המגירה העמוקה והאפלה ביותר של הלא־מודע האימהי.
מחר ניסע ללונה פארק הוא ספרה השנים עשר של אילנה ברנשטיין. קדמו לו: "שארה כסותה עונתה", "חלמתי שאני ער", "עכשיו זה כתוב", "מושבת האהבה", "ימי ראשית", "בקשתה האחרונה" ועוד.
224 pages, Paperback
Published September 20, 2018
2 people are currently reading
45 people want to read
Ratings & Reviews
Friends & Following
Create a free account to discover what your friends think of this book!
Community Reviews
Displaying 1 - 15 of 15 reviews
June 16, 2019
"יש נשים שלא צריכות ללדת ילדים, אמרו לי ברווחה. שם הבינו את זה הרבה לפני. לפני רוב הנשים. לא כל אחת מצליחה להיות אמא ולהמשיך לחשוב כמו אדם. "
לא אהבתי את הספר. הוא ספר מצויין טכנית אבל הוא ממש לא כפרוזה סוחפת ומרגשת. בכל מקרה בי הוא לא הצליח לגעת. ההפך, הדמות הנשית הרגיזה אותי ברשלנות שלה ובהתנהגות שלה כלפי הילדים שלה, שאומנם היא לא רצתה ולא רוצה בהם אבל בכל זאת הם ילדים צעירים, אפרוחים התלויים בה.
זהו סיפורה של אם חד הורית הנמצא על סף שבירה נפשית וכלכלית. מתוך ערפל הדיכאון והשינה שבו היא מסתובבת, היא מגדלת את שני ילדיה, בן צעיר ובת מבוגרת יותר, על לחם עם שוקולד או ריבה ועל אוויר ריגשי, שמחייב אותם להתחבר לדימיון שלהם ולמשאבים הנפשיים הפנימיים שלהם, כי אימא אין להם. יש להם שכנה שדואגת להם עד כמה שהיא יכולה (והאם רואה בזה חטטנות) וזהו בערך. האם לא עובדת, היא משתתפת בסדנת פרוזה. האב הוא דמות נוכחת נעדרת שלא ברור מה קרה איתה.
הספר נע בין שלל אירועים שמתרחשים בעולמה הפנימי והמסוכסך של האם ובין אירועים בעולם החיצוני שקשורים בעיקר לילדים אבל לא רק. הם קשורים לאינטראקציה עם השכנים, עם הסוחרים השונים, עם בעל הדירה המורה והגננת.
בהתחלה המונולוג של האם מעניין, במיוחד בשלב שבו היא מנסה לשכנע את עצמה שהפעם היא באמת תיקח את הילדים ללונה פארק ושזו לא סתם אמירה תלושה מהמציאות. אבל ככל שהדפים חולפים (אין פרקים בספר) המונולוג הזה, הפנימי והחיצוני הופך מעיק, חזרתי, מתיש ומרגיז ברמות קשות.
הספר יכל להיות מצויין אם היה לו ציר עלילתי מעניין יותר מאשר הבטחה של האם לילדיה שמחר יסעו ללונה פארק ולו היה לו רקע עלילתי קצת יותר מוצק שכולל את העבר עם האב הנעלם. אבל אין לו את אלה. נכון יש בספר ביקורת כלפי החברה אבל אין בו את הראיה הפנימית ואין בו את הפיכחון של האם שמתעמרת בילדיה וגורמת להם לחיות בתת תנאים רק כדי לא לבקש עזרה אמיתית. בשביל התכנים של הספר יש בו יותר מידי עמודים, יותר מידי פסקאות תלושות שניתן לקרוא אותן כרעיון סגור ובלתי מתמשך.
ובקיצור אין בו את העוצמות והיופי והגאונות (וגם הטירוף) של דולי סיטי.
לא אהבתי את הספר. הוא ספר מצויין טכנית אבל הוא ממש לא כפרוזה סוחפת ומרגשת. בכל מקרה בי הוא לא הצליח לגעת. ההפך, הדמות הנשית הרגיזה אותי ברשלנות שלה ובהתנהגות שלה כלפי הילדים שלה, שאומנם היא לא רצתה ולא רוצה בהם אבל בכל זאת הם ילדים צעירים, אפרוחים התלויים בה.
זהו סיפורה של אם חד הורית הנמצא על סף שבירה נפשית וכלכלית. מתוך ערפל הדיכאון והשינה שבו היא מסתובבת, היא מגדלת את שני ילדיה, בן צעיר ובת מבוגרת יותר, על לחם עם שוקולד או ריבה ועל אוויר ריגשי, שמחייב אותם להתחבר לדימיון שלהם ולמשאבים הנפשיים הפנימיים שלהם, כי אימא אין להם. יש להם שכנה שדואגת להם עד כמה שהיא יכולה (והאם רואה בזה חטטנות) וזהו בערך. האם לא עובדת, היא משתתפת בסדנת פרוזה. האב הוא דמות נוכחת נעדרת שלא ברור מה קרה איתה.
הספר נע בין שלל אירועים שמתרחשים בעולמה הפנימי והמסוכסך של האם ובין אירועים בעולם החיצוני שקשורים בעיקר לילדים אבל לא רק. הם קשורים לאינטראקציה עם השכנים, עם הסוחרים השונים, עם בעל הדירה המורה והגננת.
בהתחלה המונולוג של האם מעניין, במיוחד בשלב שבו היא מנסה לשכנע את עצמה שהפעם היא באמת תיקח את הילדים ללונה פארק ושזו לא סתם אמירה תלושה מהמציאות. אבל ככל שהדפים חולפים (אין פרקים בספר) המונולוג הזה, הפנימי והחיצוני הופך מעיק, חזרתי, מתיש ומרגיז ברמות קשות.
הספר יכל להיות מצויין אם היה לו ציר עלילתי מעניין יותר מאשר הבטחה של האם לילדיה שמחר יסעו ללונה פארק ולו היה לו רקע עלילתי קצת יותר מוצק שכולל את העבר עם האב הנעלם. אבל אין לו את אלה. נכון יש בספר ביקורת כלפי החברה אבל אין בו את הראיה הפנימית ואין בו את הפיכחון של האם שמתעמרת בילדיה וגורמת להם לחיות בתת תנאים רק כדי לא לבקש עזרה אמיתית. בשביל התכנים של הספר יש בו יותר מידי עמודים, יותר מידי פסקאות תלושות שניתן לקרוא אותן כרעיון סגור ובלתי מתמשך.
ובקיצור אין בו את העוצמות והיופי והגאונות (וגם הטירוף) של דולי סיטי.
January 10, 2025
ספר קשה וכואב הכתוב בסגנון של זרם תודעה שבו הדוברת היא אישה בשנות ה20 לחייה, הסובלת ממחלת נפש (דיכאון, חרדה, אולי מאניה-דיפרסיה), ואמא לשני ילדים, בת 6 ובן כמעט 5. היא אינה כשירה לעבודה, וחיה בעוני מרוד בירושלים בשנות ה80. היא מתקשה מאוד עם האימהות וזה אחד הדברים שגורמים לנפילתה, ומצד שני הילדים והצורך לטפל בהם זה גם מה שמחזיק אותה והיא חרדה שילקחו ממנה. כל ההגדרה העצמית שלה היא סביב הילדים. היא לא זוכרת את חייה לפניהם וכל היום שלה סב סביבם - בעיקר רגשית ומחשבתית, כי פיזית היא מתקשה לטפל בהם. היא בודדה בעולם. מהסביבה היא קולטת רק שיפוטיות וניצול (גם כאשר מנסים לעזור לה) וגורמי המקצוע שאמורים לעזור לה, עושים עבודה שטחית ביותר. מרכז הספר הוא הניסיון של האישה להרים את עצמה ולקיים את הבטחתה לילדים לקחת אותם לביקור בלונה פארק, והסידורים סביב המטלה הזו. מהספר ניכר כי אם האישה היתה מטופלת כמו שצריך, ואם נסיבות חייה היו אחרות, היא כן היתה מצליחה להיחלץ ממצבה ולהיות אמא טובה, וכאן עולה השאלה מה אנחנו כחברה יכולים וצריכים לעשות כדי לעזור לנשים כאלו. בעיניי הספר מסתיים דווקא בתו של תקווה מהבחינה הזו, ויש פה מסר שהוא חשוב מאוד בעיניי לנו כחברה.
נתתי לספר שלושה כוכבים כי אני פחות מתחברת לסגנון הכתיבה הזה, אבל אין ספק שהספר כתוב טוב, הוא סוחף ומיוחד מאוד.
נתתי לספר שלושה כוכבים כי אני פחות מתחברת לסגנון הכתיבה הזה, אבל אין ספק שהספר כתוב טוב, הוא סוחף ומיוחד מאוד.
April 14, 2019
יצירה קצרה אך קורעת קרביים ולב. אם חד הורית לילדה וילד צעירים במונולוג ארוך ומיוסר, המתאר את חייה בצל הדיכאון והחרדה, העוני המרוד והקושי הנורא לחיות מיום ליום, כאשר אין היא רוצה כלל לגדל את ילדיה, ובעיניה הם נטל כבד שהחיים הטילו עליה וכל שברצונה הוא להיפטר מהם.
בתוך אותו מונולוג מצליחה האם הלא מתפקדת לתאר מדי פעם שביבים מייסוריהם של הקטנטנים אשר מנסים ללקט פיסות אוכל להשביע את רעבונם, ואשר לובשים בגדים הקטנים מכפי מידותיהם וחיים בתוך זוהמה, ומתחננים לטיפת אהבה וחום מאמם המנוכרת שאינה מצליחה לצאת מהמיטה בבוקר.
ספר קשה מנשוא. הקריאה משולה לטביעה בים, כאשר מדי פעם חייבים לעלות מעלה ולנשום אויר מלוא הריאות.
ובכל זאת, אחד הספרים הטובים שקראתי השנה. אילנה ברנשטיין גאונה ספרותית בעיניי.
בתוך אותו מונולוג מצליחה האם הלא מתפקדת לתאר מדי פעם שביבים מייסוריהם של הקטנטנים אשר מנסים ללקט פיסות אוכל להשביע את רעבונם, ואשר לובשים בגדים הקטנים מכפי מידותיהם וחיים בתוך זוהמה, ומתחננים לטיפת אהבה וחום מאמם המנוכרת שאינה מצליחה לצאת מהמיטה בבוקר.
ספר קשה מנשוא. הקריאה משולה לטביעה בים, כאשר מדי פעם חייבים לעלות מעלה ולנשום אויר מלוא הריאות.
ובכל זאת, אחד הספרים הטובים שקראתי השנה. אילנה ברנשטיין גאונה ספרותית בעיניי.
July 14, 2020
הספר הזה יכול היה להיות כל כך טוב. הנושא מעניין ומרתק אבל הביצוע פחות. היו רגעים מבלבלים בספר, רגעים שבהם אתה לא מבין לאיפה העלילה מתקדמת. היא לא ממש מתקדמת.בסוף הם מגיעים ללונה פארק ו...?
May 30, 2020
מחר ניסע ללונה פארק / אילנה ברנשטיין
ז'אנר: פרוזה מקור
200 עמודים | הוצאה: כנרת זמורה דביר | עריכה: נועה מנהיים | שנת הוצאה 2018
גיבורת הספר היא צעירה בשנות העשרים לחייה הלוקה בנפשה. היא מהלכת על חבל דק בין מציאות לדמיון. מחשבותיה רודפות אותה כשם שחובותיה לבעל הדירה ולבעל המכולת אף הם נושפים בעורפה. היא חיה בתנאים מחפירים הן מבחינת עוני והן מבחינת הורות.
"הסתכלתי סביבי פעם ועוד פעם, חיפשתי אחר הלא-קיים. זה שמילא את חיינו יום אחר יום."
בתה הבכורה העונה לתיאור "הגדולה" היא בסך הכל בת שש. הילדה הזו ניחנה בבגרות ובשלות העוברות את שנותיה. היא חדת הבחנה ודואגת לאמה ולאחיה הצעיר ממנה רק בשנה. הגדולה התברכה בדמיון עשיר והמציאה עבור המשפחה עולם מקביל.
"הקטן" מציאותי מאוד ודוגל בעובדות. בניגוד לאחותו, הוא בסך הכל ילד ככל הילדים. הוא רוצה את מה שכולם רוצים אך מציאות חייו כופה עליו התנהגויות ודרישות שונות בתכלית.
שלוש הדמויות נטולות שם וזה מעניק עוד רובד של ניכור המעצים את מציאות חייהן הדלה.
"העצבים שלי נסדקו מהר מאוד, ובין הסדקים נבעו אסונות."
איני אמא בעצמי אך דרך עיניה של גיבורת סיפורנו, ראיתי והרגשתי איך זה להיות בודדה עם ילדים, איך זה לנסות להיות כמו כולם ואיך זה להיות מוקע ע"י כולם. סביבתה שפטה אותה והיא פחדה לשתף במחשבותיה שמא תיתפס כאמא לא טובה. התרוצצו במוחה הקודח מחשבות איך חייה ייראו כשהם נטולי ילדים אך מצד שני היא טענה שהם ילדים טובים, וטוב ליבם של ילדיה הקשה עליה אף יותר.
בנוסף לפחד שלה כיצד האנשים רואים אותה, היא מבועתת מהצורה שבה ילדיה רואים אותה ומזה שהם עלולים לשפוט אותה, כמו כולם, למרות מאמציה האומללים עד לא קיימים להיטיב עמם.
במוחה הבליחו מחשבות או שמא הזיות מעבר שאינו זכור לה, עבר בו היא הייתה אחרת, היא הייתה עובדת והיא הייתה יוצרת ואז היא מקיצה אל תוך אפלוליות דירתה וחייה המתפוררים סביבה וסביב ילדיה. היא ניסתה ושכנתה ניסתה אף היא להעלותה על דרך המלך אך האם הניסיון הזה מספיק?
"חצי מהחיים שלי התעסקתי בדברים שרציתי לעשות ולא עשיתי."
ספר זה בעיניי הוא מסמך מטלטל המציג את שבריריות מוסד ההורות כשאין תמיכה , כשאין הכנסה מספקת להורים וכשאין אפשרות להתקיים באופן סביר ובסיסי. אני מאמינה שהורים יתחברו לחלק מהתחושות במיוחד כשהם עוברים משברים משלהם ותקופות שפל רגשי וזה מה שהופך את הסיפור לאמין בעיניי.
זהו סיפור טורד מנוחה ושלווה. כזה שחושף לאור יום את דיוקנה של אמא צעירה מדי לשני ילדים, המתמודדת עם שדים משלה ועם רצונה להיות אמא טובה. היה חשוב לה להיות אמינה בעיני ילדיה, כזו שתבטיח ותקיים. אל מול הרצון הזה, היו כוחות וקולות אחרים שניסו להניא אותה ולקבע אותה בתוך מעטפת פחדיה מהעתיד לבוא ובתוך הנוחות שבמוכר.
ההחלטה לקיים את הבטחתה לילדיה שיבקרו בלונה פארק הייתה משימת חייה באותו רגע שבו כל חייה הפכו לעיי חורבות, למגרש גרוטאות של זכרונות ושברי חיים, של חלום בלהות מתמשך בו אינה מסוגלת להיות טובה מספיק.
הלונה פארק הוא מקום שוקק חיים ורועש בשמחת ילידים אך עבור גיבורת הספר, הוא מסמל את התקווה לעתיד טוב יותר עבורה ועבור ילדיה.
הסיפור מסופר בגוף ראשון מנקודת מבטה של האמא. הכתיבה נוטפת כאב ותסכולים. הטקסט עמוס במחשבות, חששות, פחדים, אוזלת יד, שיפוטיות אך גם ישנו זיק של תקווה. ליבי נכמר עליה ועל ילדיה. הקריאה לא הייתה פשוטה אך הטקסט מאוד חשוב בעיניי והסוף? קראו וחוו אותו בעצמכם.
לטעימה מהספר ולרכישה:
https://indiebook.co.il/shop/מחר-ניסע...
מוזמנים לעקוב אחר סקירותיי:
Aya's Reviews - הסקירות של איה
ז'אנר: פרוזה מקור
200 עמודים | הוצאה: כנרת זמורה דביר | עריכה: נועה מנהיים | שנת הוצאה 2018
גיבורת הספר היא צעירה בשנות העשרים לחייה הלוקה בנפשה. היא מהלכת על חבל דק בין מציאות לדמיון. מחשבותיה רודפות אותה כשם שחובותיה לבעל הדירה ולבעל המכולת אף הם נושפים בעורפה. היא חיה בתנאים מחפירים הן מבחינת עוני והן מבחינת הורות.
"הסתכלתי סביבי פעם ועוד פעם, חיפשתי אחר הלא-קיים. זה שמילא את חיינו יום אחר יום."
בתה הבכורה העונה לתיאור "הגדולה" היא בסך הכל בת שש. הילדה הזו ניחנה בבגרות ובשלות העוברות את שנותיה. היא חדת הבחנה ודואגת לאמה ולאחיה הצעיר ממנה רק בשנה. הגדולה התברכה בדמיון עשיר והמציאה עבור המשפחה עולם מקביל.
"הקטן" מציאותי מאוד ודוגל בעובדות. בניגוד לאחותו, הוא בסך הכל ילד ככל הילדים. הוא רוצה את מה שכולם רוצים אך מציאות חייו כופה עליו התנהגויות ודרישות שונות בתכלית.
שלוש הדמויות נטולות שם וזה מעניק עוד רובד של ניכור המעצים את מציאות חייהן הדלה.
"העצבים שלי נסדקו מהר מאוד, ובין הסדקים נבעו אסונות."
איני אמא בעצמי אך דרך עיניה של גיבורת סיפורנו, ראיתי והרגשתי איך זה להיות בודדה עם ילדים, איך זה לנסות להיות כמו כולם ואיך זה להיות מוקע ע"י כולם. סביבתה שפטה אותה והיא פחדה לשתף במחשבותיה שמא תיתפס כאמא לא טובה. התרוצצו במוחה הקודח מחשבות איך חייה ייראו כשהם נטולי ילדים אך מצד שני היא טענה שהם ילדים טובים, וטוב ליבם של ילדיה הקשה עליה אף יותר.
בנוסף לפחד שלה כיצד האנשים רואים אותה, היא מבועתת מהצורה שבה ילדיה רואים אותה ומזה שהם עלולים לשפוט אותה, כמו כולם, למרות מאמציה האומללים עד לא קיימים להיטיב עמם.
במוחה הבליחו מחשבות או שמא הזיות מעבר שאינו זכור לה, עבר בו היא הייתה אחרת, היא הייתה עובדת והיא הייתה יוצרת ואז היא מקיצה אל תוך אפלוליות דירתה וחייה המתפוררים סביבה וסביב ילדיה. היא ניסתה ושכנתה ניסתה אף היא להעלותה על דרך המלך אך האם הניסיון הזה מספיק?
"חצי מהחיים שלי התעסקתי בדברים שרציתי לעשות ולא עשיתי."
ספר זה בעיניי הוא מסמך מטלטל המציג את שבריריות מוסד ההורות כשאין תמיכה , כשאין הכנסה מספקת להורים וכשאין אפשרות להתקיים באופן סביר ובסיסי. אני מאמינה שהורים יתחברו לחלק מהתחושות במיוחד כשהם עוברים משברים משלהם ותקופות שפל רגשי וזה מה שהופך את הסיפור לאמין בעיניי.
זהו סיפור טורד מנוחה ושלווה. כזה שחושף לאור יום את דיוקנה של אמא צעירה מדי לשני ילדים, המתמודדת עם שדים משלה ועם רצונה להיות אמא טובה. היה חשוב לה להיות אמינה בעיני ילדיה, כזו שתבטיח ותקיים. אל מול הרצון הזה, היו כוחות וקולות אחרים שניסו להניא אותה ולקבע אותה בתוך מעטפת פחדיה מהעתיד לבוא ובתוך הנוחות שבמוכר.
ההחלטה לקיים את הבטחתה לילדיה שיבקרו בלונה פארק הייתה משימת חייה באותו רגע שבו כל חייה הפכו לעיי חורבות, למגרש גרוטאות של זכרונות ושברי חיים, של חלום בלהות מתמשך בו אינה מסוגלת להיות טובה מספיק.
הלונה פארק הוא מקום שוקק חיים ורועש בשמחת ילידים אך עבור גיבורת הספר, הוא מסמל את התקווה לעתיד טוב יותר עבורה ועבור ילדיה.
הסיפור מסופר בגוף ראשון מנקודת מבטה של האמא. הכתיבה נוטפת כאב ותסכולים. הטקסט עמוס במחשבות, חששות, פחדים, אוזלת יד, שיפוטיות אך גם ישנו זיק של תקווה. ליבי נכמר עליה ועל ילדיה. הקריאה לא הייתה פשוטה אך הטקסט מאוד חשוב בעיניי והסוף? קראו וחוו אותו בעצמכם.
לטעימה מהספר ולרכישה:
https://indiebook.co.il/shop/מחר-ניסע...
מוזמנים לעקוב אחר סקירותיי:
Aya's Reviews - הסקירות של איה
January 29, 2022
הכתיבה יפהפה וכואבת, ונכנסת מתחת לעור. הסוף, כמו בספר הקודם שקראתי שלה, משאיר קצת יותר מדי באויר לטעמי, אחרת זה היה 5 כוכבים.
June 7, 2025
בתום הקריאה יש רצון עז למקלחת. שילוב בין פורנוגרפיית עוני לנערה בהפרעה. לא משתווה ל"שום גמדים לא יבוא" אך לא ריק לגמרי מנגיעות אנושיות מצמיתות גרון. לא מומלץ להורים צעירים.
June 15, 2020
הספר בקצרה
גיבורת הספר הי�� אישה צעירה, בתחילת שנות העשרים שלה, אמא חד הורית לשני ילדים קטנים (5,6) שסובלת מפרעה נפשית. הסיפור מתפרש על פני תקופה מאוד קצרה (שבוע? שבועיים?) ומסופר דרך העיניים של האמא. הכל מתערבב בספר - המציאות, הדימיון, הזכרונות, המחשבות, ההווה, העבר, ההזיות. החיים שלהם קשים, ובתוך כל הקושי והמחלה והניכור הסביבתי, האמא מנסה בדרכה שלה לעשות את הטוב ביותר שהיא יכולה. ו"הטוב ביותר" הזה? לא תמיד הוא טוב מספיק, אבל אלו החיים שלהם והיא מנסה. לפעמים זה המקסימום שכל אחד יכול לעשות בנסיבות קשות מנשוא.
מה חשבתי עליו
וואו, איך מסכמים את כל חוויית הקריאה הזו?
הספר מטלטל, מצמרר ומטריד ברמה העמוקה ביותר. מצאתי את עצמי נקרעת בין הרצון לקרוא ולקרוא ולקרוא לבין הצורך לקחת הפסקה ולנוח ממה שקראתי וממחשבות שהתרוצצו לי בראש.
הקריאה בו לא קלה, גם בגלל התוכן וגם בגלל הכתיבה, שהזכירה לי במובן מסוים את הכתיבה של ז'וזה סרמאגו - כתיבה אלמונית, בלי שמות, בלי דיבור ישיר, כתיבה עם קצב מיוחד משלה שצריך פשוט לצלול לתוכו ולהתמסר לו.
הספר הזה שייך למועדון הספרים שאין בהם עלילה, אלא יותר חלון לרגע מסוים בחיים של משפחה. כמו שהחלון נפתח ברגע מסוים ומאותו הרגע אנחנו מתחילים לראות את המשפחה כך פתאום הוא נסגר מבלי לסגור קצוות פתוחים, בלי סיום אסתטי והרמטי כמו שאנחנו רגילים לו מספרים רבים אחרים. אל תצפו לפתרון תעלומות, אל תצפו למענה לשאלות, אל תצפו לקתרזיס, אל תצפו ל-happy end. הסיפור לא הגיע לקצו, פשוט ברגע מסוים החלון נסגר בפנינו ואנחנו יכולים רק לדמיין מה קרה הלאה.
ואני? אני עדיין חושבת על מה שקראתי והמחשבות האלו לא עוזבות אותי. נדירות הפעמים שהספר גורם לי לשכוח שזה "בסה"כ ספר" ושלא צריך לקחת אותו כל כך קרוב ללב.
גיבורת הספר הי�� אישה צעירה, בתחילת שנות העשרים שלה, אמא חד הורית לשני ילדים קטנים (5,6) שסובלת מפרעה נפשית. הסיפור מתפרש על פני תקופה מאוד קצרה (שבוע? שבועיים?) ומסופר דרך העיניים של האמא. הכל מתערבב בספר - המציאות, הדימיון, הזכרונות, המחשבות, ההווה, העבר, ההזיות. החיים שלהם קשים, ובתוך כל הקושי והמחלה והניכור הסביבתי, האמא מנסה בדרכה שלה לעשות את הטוב ביותר שהיא יכולה. ו"הטוב ביותר" הזה? לא תמיד הוא טוב מספיק, אבל אלו החיים שלהם והיא מנסה. לפעמים זה המקסימום שכל אחד יכול לעשות בנסיבות קשות מנשוא.
מה חשבתי עליו
וואו, איך מסכמים את כל חוויית הקריאה הזו?
הספר מטלטל, מצמרר ומטריד ברמה העמוקה ביותר. מצאתי את עצמי נקרעת בין הרצון לקרוא ולקרוא ולקרוא לבין הצורך לקחת הפסקה ולנוח ממה שקראתי וממחשבות שהתרוצצו לי בראש.
הקריאה בו לא קלה, גם בגלל התוכן וגם בגלל הכתיבה, שהזכירה לי במובן מסוים את הכתיבה של ז'וזה סרמאגו - כתיבה אלמונית, בלי שמות, בלי דיבור ישיר, כתיבה עם קצב מיוחד משלה שצריך פשוט לצלול לתוכו ולהתמסר לו.
הספר הזה שייך למועדון הספרים שאין בהם עלילה, אלא יותר חלון לרגע מסוים בחיים של משפחה. כמו שהחלון נפתח ברגע מסוים ומאותו הרגע אנחנו מתחילים לראות את המשפחה כך פתאום הוא נסגר מבלי לסגור קצוות פתוחים, בלי סיום אסתטי והרמטי כמו שאנחנו רגילים לו מספרים רבים אחרים. אל תצפו לפתרון תעלומות, אל תצפו למענה לשאלות, אל תצפו לקתרזיס, אל תצפו ל-happy end. הסיפור לא הגיע לקצו, פשוט ברגע מסוים החלון נסגר בפנינו ואנחנו יכולים רק לדמיין מה קרה הלאה.
ואני? אני עדיין חושבת על מה שקראתי והמחשבות האלו לא עוזבות אותי. נדירות הפעמים שהספר גורם לי לשכוח שזה "בסה"כ ספר" ושלא צריך לקחת אותו כל כך קרוב ללב.
May 14, 2020
מאכזב למדי. ניכר ששום דבר לא נעשה בספר הזה ברישול וככל הנראה יש אנשים שיתחברו.
אני לא התחברתי כלל וזה הפתיע אותי כי הנושאים בהם עוסק הספר מרתקים בעיניי וקרובים לליבי.
לסיפור אין עלילה, וזה ככל הנראה מכוון. יש רצף של מצבים. יש זרם תודעה של גיבורה שסיקרנה אותי בתחילה, אך עד מהרה מצאתי שהיא מעגלית מדי, פלספנית מדי ומעייפת מדי. המשכתי לקרוא בציפייה שמשהו יתרחש. וסיימתי את הספר באותו מקום בו התחלתי.
הסיפור מהדהד חזק מאד עם דולי סיטי של אורלי קסטל בלום. הצרה היא שהפער בין הספרים כל כך גדול וניכר, שזה מאיר את הספר הזה באור אפילו יותר שלילי.
אני לא התחברתי כלל וזה הפתיע אותי כי הנושאים בהם עוסק הספר מרתקים בעיניי וקרובים לליבי.
לסיפור אין עלילה, וזה ככל הנראה מכוון. יש רצף של מצבים. יש זרם תודעה של גיבורה שסיקרנה אותי בתחילה, אך עד מהרה מצאתי שהיא מעגלית מדי, פלספנית מדי ומעייפת מדי. המשכתי לקרוא בציפייה שמשהו יתרחש. וסיימתי את הספר באותו מקום בו התחלתי.
הסיפור מהדהד חזק מאד עם דולי סיטי של אורלי קסטל בלום. הצרה היא שהפער בין הספרים כל כך גדול וניכר, שזה מאיר את הספר הזה באור אפילו יותר שלילי.
Read
December 20, 2020כירים את זה שאתם מתחילים לקרוא ספר נשאבים פנימה, לא יכולים להפסיק אבל אין ברירה וכשרוצים לחזור אליו מפחדים? אז כזה בדיוק הספר.
איזה אומץ, כבוד גדול לסופרת שלא צריכה תאורים ארוכים ודפים על גבי דפים כדי להציף רעיון. הנוף מדוייק, המילים צובטות, הזדהות, ריחוק הכל ביחד.
ילדה שהיא אמא, הגדולה, הקטן, השכנה. לא צריך לתת שם לדמויות אנחנו כבר מבינים אנחנו מכירים. כשאת לא נותנת שם את גם לא משייכת, לא שלי. למי כן יש שם? לבובה, לסמרטוט, לכוכב. לדמיון.
ספר בתוך ספר, יסורי החיים של האומן, חזק וקשה שלא נותן מנוחה.
איזה אומץ, כבוד גדול לסופרת שלא צריכה תאורים ארוכים ודפים על גבי דפים כדי להציף רעיון. הנוף מדוייק, המילים צובטות, הזדהות, ריחוק הכל ביחד.
ילדה שהיא אמא, הגדולה, הקטן, השכנה. לא צריך לתת שם לדמויות אנחנו כבר מבינים אנחנו מכירים. כשאת לא נותנת שם את גם לא משייכת, לא שלי. למי כן יש שם? לבובה, לסמרטוט, לכוכב. לדמיון.
ספר בתוך ספר, יסורי החיים של האומן, חזק וקשה שלא נותן מנוחה.
December 30, 2021
אני לא אהבתי את הספר הזה, בכלל בכלל. הוא קשה ועצוב ומדכא. למה 4 כוכבים? כי יש לאילנה את היכולת לגרום לי להרגיש את כל הרגשות, הכובד והדכאון שהגיבורה בספר נושאת.משהו בכתיבה שלה מרגיש כמו רצף המחשבות של הגיבורה הראשית ומאוד אפשר להזדהות איתה או להכנס לפחות לראש שלה. אז הכתיבה היא טובה, טובה מאוד. אבל הספר קשה מנשוא.
March 23, 2019
בום לבטן. מרתק, קשה וחזק.
March 24, 2021
כתוב נהדר. אחד מהספרים הכי קשים שקראתי. מציאות כואבת של אם חד הורית עם בעיות נפשיות וכלכליות.
This entire review has been hidden because of spoilers.
January 15, 2022
לא סיימתי
היה מדכא מדי
היה מדכא מדי
March 19, 2022
היה לספר הזה פוטנציאל מעולה - נושא שלא נוגעים בו מספיק בספרות
אבל יצאתי עם תחושת החמצה,
אבל יצאתי עם תחושת החמצה,
Displaying 1 - 15 of 15 reviews