כולנו החמישה

by Sami Berdugo, סמי ברדוגו (Author's Hebrew Name)

ביום חמישי אחד עומד המספר של ה"לא־רומאן" הזה לנסוע אל הבית הנעול של אחיו הבכור: הוא, אחותו המבוגרת ממנו ואחיו הצעיר – כולם בני למעלה מחמישים – נקראו לְשָׁם על־ידי המשטרה, שהאח הבכור מסרב לפתוח לה את דלתו.
רק את אֶחיו ואחותו יסכים להכניס.

הפסיכולוג המשטרתי, המנהל עם האח המתבצר משא־ומתן, חושש מ"אירוע אובדני", והמשטרה מקווה שבואם של האחים יאפשר לפתור את התסבוכת בדרכי שלום.

במוצאי השבת האחרונה שלח להם האח מסרון: "אני מוציא אותו", ובהוצאה זו מאדמת החמרה האדומה יתחיל "המקרה החשוב של חייהם". בבואם הם יצטרפו לאח הגדול, אחרי 14 שנה שלא התראו, ויבקשו לתקן עוול נורא מלפני 33 שנה.

המספר שיצר כאן בֶּרדוגו הוא סופר שמאס בספרות, אשר לפני 25 שנה היתה בשבילו הבטחה גדולה. היום הוא מקווה שרעיון הכתיבה סוף־סוף יתאדה ממנו, שכן "כל סיפור הוא אביון שמעצים את ריקנותו".

ארבעת האחים נולדו עם פגם המכונה "שבר ענף ירוק", והם גדלוּ "נישאים חלש באוויר", "מופסדים בקרב נגד אימפריית המציאות היומיומית", חוֹוים אִיום ואימה, ועם קשר המתבסס על התעלמות הדדית זה מזה.

חופשיים לנפשם הם מוצאים כל אחד את דרכו הייחודית להשתחרר מן המסגרות, קטועים גם מהוריהם הפסיביים, שקיבלו אותם כפי שהם מרוב שנאלצו להיות עסוקים בתחזוקת החיים.

היום יודע המספר שאין הלימה בין האחים, האחות וההורים לבין הדמויות הנוירוטיות וההרואיות שהספרות מציגה בדרך־כלל.
ב־89 "הניירות" של הספר, המקרינים את אותו יום חמישי, מעניק ברדוגו למספר שלו דפים של כתיבה אלטרנטיבית, עם אירועים ומצבים המצוירים בכישרון נדיר, בפרטנות פרוסטיאנית מצמררת ביופיה. סגנונו של ברדוגו, תו־ההיכר של כתיבתו, שב ונולד כאן במראה חדש, מסעיר.

313 pages, Paperback

First published March 1, 2022

About the author

Hebrew Name: סמי ברדוגו

Reviews

[Or Lowi · Rating 3 out of 5]

במרכז העלילה ניצבת משפחה מזרחית: המספר, שני הוריו וארבעת אחיו. המספר, ששמו לא ידוע, נקרא למרכז לפגוש את אחיו הגדול שמסתגר בביתו ומסרב לצאת. אנו מבינים כי הוא עשה דבר רע, אך איננו יודעים בדיוק מה. לכאורה זה אמור להיות ספר על משפחתיות, על עוני והשתלבות במדינה שזנחה אותך, על ניסיון לחיות חיים רגילים במציאות לא רגילה. והספר אכן נוגע בנקודות אלו. אך בסופו של דבר זהו ספר על הספרות ועל השפה העברית. בעיניי, ברדוגו נעזר במספר על מנת להוציא את מחשבותיו, ספקותיו ועצביו על עולם הספרות ועל השפה העברית. לא יכול איתה ולא יכול בלעדיה.

ב״כולנו החמישה״ יש את כל האלמנטים שגורמים לי לשנוא לקרוא ספרים: הוא מתיימר להחריד, מלא במילים רבות שלא אומרות לכאורה שום דבר חשוב. המקומות אמביוולנטיים (הכפר מ׳, הספריה המרובעת וכו׳), המספר שב ומזכיר באופן מעצבן למדי את ה״דבר״ שנעשה. מרגיש שהספר לא נכתב עבור הציבור הרחב, אלא עבור פלח אוכלוסיה מאוד ספרותי ומסויים.

כל זאת נכון עד שזה כבר לא כל כך נכון. אסביר: בשלב מסויים בקריאה, איפשהו סביב נקדות השליש, לאחר שרציתי להפסיק לקרוא את הספר (ואולי הייתי מוותר עליו לולא היה חלק מפרויקט פרס ספיר שלי), הדמיון שלי התחיל לעבוד. יכולתי לראות לפתע את העולם שברא ברדוגו ונכנסתי לחלוטין לעלילה. זה משהו שלא קרה לי עם ספר עד כה. משנאה יוקדת להתמסרות מוחלטת. למרות זאת, בהגיעי לסוף, עדיין קשה לי לראות את עצמי ממליץ לקרוא את הספר. הוא לא בשביל כל אחד. אבל עבור האנשים אליהם הוא נכתב - הוא יכול להיות אחד הספרים הטובים ביותר שהם קראו.

[Noam · Rating 4 out of 5]

שלושים ושלוש שנה אחרי אירוע מכונן וארבע עשרה שנה מאז שהתראו בפעם האחרונה, נקרא המספר לבוא בדחיפות אל בית אחיו הבכור יחד עם אחותם ואחיהם הצעיר. החרך בין מוצאי שבת, זמן האירוע שהוא העילה למפגש המחודש, עד יום חמישי, יום המפגש עצמו, שופך אור על עולמו הפנימי של המספר.

יותר משהמספר הזה חי הוא מהרהר על חייו. הוא מנסה להיאחז במציאות על ידי כתיבה של אין ספור ניירות, שברי מציאותו. כתיבתו עירומה. רואים כל קפל וקמט עור או שערה. אין איך ומה להסתיר. הוא מעתיק את ניירותיו בדבקות כסופר סת"ם. הימים בין מה שקרה עד המפגש עצמו נותנים לו זמן להעתיק את ניירותיו ותוך כדי כך להרהר על חייו, על משפחתו וכתיבתו. הספר הוא אוסף הניירות האלה.

המספר בא ממשפחה קשת יום. לא בכדי הוא כותב שוב ושוב 'בית-גידולנו' במקום 'ביתנו'. חום לא היה שם. אולי בגלל זה עבר המספר לגור במחשבותיו.

'לא היינו משפחה אפילו כיחידה לא-טבעית. הלוא כל אחד מאתנו הילדים, וגם ההורים, תפקד וחי בתור צלע נפרדת לגמרי, וככה היה נכון בשבילנו. לא הפכנו כולנו לאחד, ועד היום איננו קהילה, אלא חבורת מזדמנים חובבנים בשום אופן לא מקצעונים.'
ע.247

עיקר הספר הוא על הכתיבה. הוא כותב:

'יש דרך אחת לכתוב עלינו בני-האדם: אין ברירה אלא לחרוש בידיים את פני הקרקע של השפה ולא לחפש את המעמקים שלה. כשככה עושים - חול, רגבים ומיני תולעים מתערבבים בין האצבעות, אבק חונק את קנה-הנשימה, ואז מגלים כמה רזה ויבשה המלאכה. מעבר לכך נראה כי הכישרונות הדרמטיים של השפה העברית כבר מתו מזמן.'
ע.81

'אילו הכרתי בעובדות הפשוטות של עברי ובנוסחאות הבסיסיות של החיים, לא הייתי מתחיל לכתוב.'
ע.124

'יש לי סיפור פנימי. אף-פעם לא אצליח לספר אותו. לכן תמיד כתבתי דבר חיצוני שעטף את פנימיותי, ובינה לבין אותו דבר חיצוני היו בסך-הכל מילים.'
ע.247

'הסיפורים הם לא המקום להציג בו את עצמנו, הם רק כדי להיכנס אליהם ולשכון בתוכם'
ע. 293

בחופש משירותו הצבאי מונח בבית מגזין שאחיו הבכור הביא מבית הדפוס בו הוא עובד. הוא דוחף אותו לצ'ימידן.

'בלילה הקר המאוחר, כשמילאתי את תורנותי, שלפתי את החוברת הכרוכה ועילעלתי בדפיה ונתקלתי בציור. לא יכולתי להסיר את עיני מתצלומו:

הטייל מעל לים הערפילים, ציור משנת 1818 מאת הצייר הגרמני קספר דוד פרידריך

הטייל, לבוש כהלכה, עומד במרכז על אבן קודרת, פונה אלי בגבו, שערו הפרוע במידה מעט אדמוני, והוא משקיף כמוני על הערפילים הלבנים המכסים את הצוקים. זה היה בשבילי כאילו צדתי משהו חשוב. מצאתי בציור משמעות חיים ברורה. שני יסודות היו בהם: טוב ורע, ושניהם הופיעו בדמות הטייל ובנוף הערפילי. חשתי מעודד. כמו הטייל הצופה, העומד בגובה העננים שאנן אל מול הלא-נודע הלא-מאיים הנפרש מולו, ככה קרה גם לי בתוך האוהל המאובק. לשנינו היה פנאי להעביר את השעות בהתבוננות, והאמנתי שאף-אחד אינו מחכה לשובנו, כי אין לאן לשוב.'
ע. 290-291

המתח גואה. לאן הסיפור יוביל אותנו? לא אגלה.

'כן, הגיע הזמן להגיד את הכל'
ע. 297

לא-רומאן' כתוב בעמוד השער של 'כולנו חמישה'. אם זה לא-רומאן, אז מה זה כן? כן-ממואר? הרי המספר דומה לסופר מבחינות רבות. או אולי זו כן-מסה על כתיבה ו/או על סובייקטיביות? או...?

סמי ברדוגו הוא אחד הסופרים בעברית בני זמננו שאהובים עלי ביותר. הוא כותב פרוזה כמו שירה. שום מילה לא מקרית. החספוס הוא תוצאת ליטוש אינסופי. ספרים שלא נותנים מנוח.