יוסף לוריא - איש עסקים ממולח - ביקש לכבוש את העולם, וכמעט הצליח. כשמת בטרם עת, בעיצומו של מהלך עסקי מרחיק לכת, השאיר אחריו חובות ענק ואת הבית המפואר על ראש הגבעה: ארמון של ממש, אנדרטה להתעשרות המהירה, הראוותנית, הגרנדיוזית. אלמנתו ההמומה ובתם השחקנית נותרו לגור בו לבדן, אבודות בין יצירות האמנות, האוספים היקרים, זיכרונות ההמראה ושיירי ההתרסקות.
על בימת בית לוריא, החיים מתחוללים במלוא עוזם. סיפור משפחתי עצוב ומצחיק עד דמעות, סימפוניה של מציאות ופנטזיה שמתערבבות זו בזו. על כל אלה המחברת מנצחת במיומנות ובלי מאמץ, ומרתקת אותנו אל הדמויות עד לסוף הבלתי צפוי.
בספר ביכוריה, שמרית לוסטיג מפליאה לגולל סיפור אנושי ועתיר רגש, ומחדשת צורות ספרותיות ביד קלה ובשפה קולחת.
שמרית לוסטיג (נ. 1982) היא בוגרת הסטודיו למשחק ניסן נתיב, ובמשך למעלה מעשור שיחקה בתיאטרון החאן, בקאמרי ובבית לסין, בסרטי קולנוע ובתוכניות טלוויזיה. סיפורים קצרים פרי עטה ראו אור בכתבי העת גרנטה ומאזניים, והיא כותבת טור קבוע בעיתון הארץ. מתגוררת בתל אביב עם בן זוגה ושלושת ילדיה. בית לוריא הוא ספרה הראשון.
הרבה דברים יפים אפשר למצוא בספר הזה. עדיין הרגיש לי חסר עריכה, או שאולי לא אהבתי החלטות אומנותיות. ללא ספק שימרית לוסטיג יודעת לכתוב. אני חיכה לספרה הבא. אביה של הגיבורה נפטר כשהייתה צעירה. הוא היה איש עסקים. גם אביה של הסופרת. הן שתי בנות עם אמא שהייתה מורה. הרבה מאוד מחייה של שימרית, שחקנית, כמו הגיבורה שלה, אם לא הכל נמצא בספר והיא גם בוחרת לדבר אל הקורא , בקולה עצמה.
סיפור משל תיאטרלי העוסק בממשק שבין הדרמה המתחוללת בקדמת הבמה, לעיני הקהל, לבין הדרמה האישית שמתחוללת בחייהם הפרטיים של השחקנים, רגע אחרי שכבו האורות והם נשארים לבד עם עצמם, ללא מסכות או טקסט, פשוט כמו שהם.
במרכז הבמה דמותו הגדולה מהחיים של לוריא, שתאוותו לכסף, הכרה ומעמד, מסבך אותו בחובות אדירים ויחסים מעורערים עם שותפיו העסקיים, אך בו בזמן מתורגם לעושר גדול, בית מפואר ומורשת של מצליחנות. לאחר מותו מייצר הבית מנכר העיניים קרקע פוריה לנושים, ובעלי ענין שונים ללחוץ על אלמנתו ובתו (שרשומה כבעלת הנכס) לוותר על רכוש המשפחה על מנת להחזיר חובות ולחזור למצב של אנונימיות וניטרליות. תאורי תכולת הבית מייצרים תחושה של עודף ונהנתנות שקשה להזדהות איתם או להרגיש תחושה של חמלה כלפי דייריו, ומצד שני כל העומס החומרי מסמן לקורא שדוקא במישור הנפשי הכל עדיין לא מעובד, חשוף ולא בשל לפרדה אמיתית מהאיש והאגדה.
החצי הראשון של הספר הרבה יותר מוצלח מחציו שני. נראה שלקראת הסוף הסופרת קצת איבדה כיוון והכניסה את דמות המספרת לתוך הסיפור כדמות ראשית, מבלי להסביר את יחסיה עם הדמויות האחרות או עם הסיפור המרכזי. חבל. דווקא היה פוטנציאל לסגירת מעגל עם הפתיחה החזקה המרמזת על היתכנותו של דף חדש דווקא מתוך ענני האבק שהותיר אחריו חורבן הבית השני (שכן בית לוריא נבנה על חורבותיו של ״הבית הראשון״).
"בתאווה שלה יש כאב שמזכיר ייאוש, שיונק מחרדת הפרדה הקרובה, שמכיר באי אפשרותו של המאמץ להשתהות עוד ועוד ברגע הזה, למתוח אותו לנצח. היא מחליטה שהיא תשכב איתו".