משפט אהבה

by Sara Shilo, שרה שילה (Author's Hebrew Name)

זוג במחצית חייו, המחזיק מכבסה בעיר קטנה במרכז הארץ, משחזר את האירועים שהובילו לשבר גדול בחיי המשפחה. טראומה היושבת בלב סיפור אהבתם היא קרינת הרקע של הרומן יוצא־הדופן הזה, שעלילתו נפרשׂת כעין תעלומה המתפענחת לאִטה.

הרחק מהריאליזם הנוקשה והמוכּר, שוכן לו עולם מופלא של חפצים, ולהם תחושות, מחשבות וקולות. המאפיין עולם זה הוא אירוע, ספק־טקס ספק־משפט, הקרוי "יום שִׁיבת הקיומים", ובו מתאחדים חפצי הבית כדי להשיב את קיומו של זה שנעדר. בין בני הזוג כמו גם בין החפצים מתעורר ויכוח ער, קולני ומכמיר לב בשאלה "מתי ובאיזה מקום קרה מה שקרה".

במשפט אהבה, יצירה קאמרית מלאת דמיון ובה הורוּת במשבר, עולה מסע חיפוש פורע־שלווה אחר צורה, אחר מיניוּת, המוליד זעזוע, כעס ואשמה, "שיגעון בִּשניים" וגם החלמה. זהו סיפורו של בית, במלוא מובן המילה.

שרה שילֹה, כלת פרס ספיר לשנת 2007, כבשה לבבות קוראים ומבקרים כאשר ראה אור ספרהּ שום גמדים לא יבואו (עם עובד), שעוּבּד להצגת יחיד ותורגם לשבע שפות. זהו ספרה השני, ספר נועז ואמיץ.

253 pages, Paperback

Published May 1, 2022

About the author

Sara Shilo (Hebrew: שרה שילה; born 1958) is an Israeli writer.

Reviews

[Noam · Rating 4 out of 5]

'ביום ההוא התחיל הבית שלנו לדבר, ואנחנו היינו שם, שנינו. לא יכולנו להסתיר זה מזה ששמענו את התקרה מתאמצת להבדיל את עצמה מהרצפה. מאז אותו יום חדלנו להיות שניים.' ע.142

סיפורו של זוג, סימביוטי, נסמכים זה בזו, הרבה "אנחנו", רק לפעמים גם "הוא" ו-"היא" או אולי שם. מלכתחילה ברור שהם עברו אירוע מטלטל שלאט לאט, פירור אחר פירור, מתגלה לקורא. הנוכחות של מה שחסר מעיקה.

כל מה שמסביבם קם לתחייה, יש לו או לה קול משלהם, אפילו השמש והאוויר, הקיר, החלון והרצפה. הזוג, במקום לדבר זה עם זו, קשוב לשיחות של הדומם שמסביבם. אולי זה קל יותר מאשר לדבר עם אחרים או זה עם זו. העיסוק עם הדומם לפעמים כמעט אובססיבי, פרנואידי. החפצים הם מה שנשאר. עדים. משתפי פעולה. מאשימים. מסתבר שגם לחפצים שמקיפים אותנו יש חיים משלהם, חיים סמויים מעינינו. הם מציבים מולנו מראה. הם מורי דרך. הכל כל כך גדוש. צריך לפנות ולסדר... דרוש תיקון.

רומן סוראליסטי, חדשני, מפתיע, פואטי. מרתק, מורכב ותובעני.

נ.ב.1: במשך הקריאה חשבתי הרבה גם על ספר אחר שאהבתי,
Spent Light,
גם בו יש האנשה, רק שכאן המחברת עושה צעד נוסף: לא רק שהיא נותנת לחפצים תכונות אנושיות אלא הם ממש קמים לתחייה, מדברים, חושבים, רבים, ממש כמונו!

נ.ב.2: כן, כן, הספר הזה מעולה כמו
שום גמדים לא יבואו
'. הוא רק אחר לגמרי. שרה שילה בטח תפתיע אותנו שוב בספרה הבא. אני מחכה לו בקוצר רוח!

[image error]

Reading in the living room / Frans Verhas, painted between 1850 and 1894 (Wikimedia Commons)

ציטוטים

'דלי מלא קצף ומים חמים הוטח ברצפה, ותכולתו נשפכה בשני זרמים האחד הולך ופושט במטבח, והאחר גולש בהיסוס אל מתחת למשטח העץ של שולחן האוכל עד שנעצר ונסוג מעט, כאילו איבד את המניע או את הכיוון. "כמה מרץ וחומר מושקעים בזאת, ואין לה תקנה", רטנה התקרה, "קשה להבין איך היא מצליחה להתלכלך כל־כך".' ע.9

'אולי כדאי להתאמן שוב על השיחה של מחר, עם אלישבע, פקידת הסעד המחליפה? העייפות מכריעה אותנו וראשינו נשמטים אל שולחן האוכל. כל־כך מתיש לשמור על הכעס טרי.' ע.26

'הרצפה קרה. אנחנו מושכים אלינו את השטיח המוארך של המבואה ומתיישבים עליו. נעים לנו ככה לפשוט רגליים ולהישען אחורה. הרצפה מבטיחה שממנה כבר אי־אפשר ליפול.' ע.30

"טוטל לוס. טוטל לוס. מאוחר־מְדֵי־מוקדם־מִדֵי. הזמן שלנו מרותך בהיפוך מעוות, ושוב אין בו הווה לנשימה.' ע.48

'איתנים בדעתם שהפינה איננה "דבר", כפי שהיא טוענת, המליצו לבית כולו לחשוב על החלל המסוים שנוצר בין שלושתם כעל "איזשהו מקום", שרק בקרבתה של נקודת המפגש הוא בעל תכונות פינתיות.
איזשהו מקום, ולא בת טבעית שעליה גאוותם.

ושקט.' ע.52

'"אני יודעת מיהם החיים בבית הזה", המשיכה המראה, "קצב צעדיהם כשהם עוברים על פניי מלמד אותי דבר חשוב: על הימנעותם מלהביט בעצמם. אתה הרי רואה. הם מתחמקים."' ע.69

'אנחנו בוהים בקומקום החרסינה ונחרדים. אלוהים אדירים! איך השתמשנו בו עד עכשיו מבלי לראותו כגברת שמנה השולפת מתוך שמלתה הפרחונית איבר מין זכרי, לבנבן, דרכו היא מזרימה לתוך הכוסות את הנוזלים שבתוכה?
אנחנו מוותרים על המשקה, מסתובבים בבית ונרעשים מגופניותו הבוטה:
הכיור הוא יציקה של לוע פעור תמיד.
קולט האדים הוא אף בעל נחיר יחיד עצום ממדים.
האסלה נבראה כאגן ירכיים.' ע.78

'כשאנחנו נכנסים בחזרה אנחנו מגלים שהעוינות איננה, ובכל זאת נדמה לנו שמשהו עומד באוויר. אנחנו משתהים במבואה, מאזינים. נדמה שהוא נוזף בנו ברוך, הבית שלנו, כמו מחנך שהחליט לתת הזדמנות אחרונה בהחלט. אבל אנחנו על תנאי, הנעימות לא מובטחת לנו, נצטרך לשמוע בקולו של הבית. אנחנו מתרצים, מנתקים טלפונים, צונחים על הספה הפינתית וממתינים. רק קול נשימותינו המאומצות נשמע. האוויר נכלא בריאות ומשתחרר בבת אחת. נדמה שאין דבר שיוכל להכאיב לנו עוד.' ע.199

[Michael Milgrom · Rating 1 out of 5]

This is Sara Shilo's second book (for adults, she has written one for children). Her first, Shum Gamadim Lo Yavo'u, won the Sapir prize fifteen years ago. I read it some time ago and it is still one of my favorites in modern Hebrew literature. I had been waiting for another book from her and I really looked forward to reading this one.
This book is very difficult to describe. There's a family of three in Jerusalem with issues. That's the plot. But most of the book is taken up with the personification of the various things in their home. The clothes hook, the sewing machine, the range hood, the piano, the front door, the window blind, the corner where the walls meet the ceiling, and several more things, all speak and interact. Each thing sees the family from its own point of view. The family is represented by, I think, the husband, who speaks as "we" meaning, I guess, both husband and wife. But later, the wife speaks in her own voice. As the couple try to understand their daughter and start a new business of picture framing, the home participates in an oblique way. And, eventually, the couple sort of interact with the personified home. Eventually, there is a Mishpat Ahava, a trial of love, which is sort of a metaphor for the family's issues, but it doesn't really relate. This book is a confusing mess of words and sentences that make sense individually but little sense taken as a whole. The author is saying something about love. No doubt she, and/or her editor and publisher can explain what that is and how it emerges from this stew of words. The book however, should not need an explanation. Shum Gamadim was special because the first person narrators all had distinct, yet authentic voices rooted in their time and place that made them come alive even though there was no formal plot. There is a plot here, but hardly any authentic voice - just the wife at the end. The voices of the home are all silly concoctions and the husband saying "we" all the time, though clearly meant to show how emotionally bound up he is, doesn't feel authentic. I think the book might have worked without the personified home since there is a potentially interesting family story here. A huge disappointment. Maybe in fifteen years she will write something better.

[Nati · Rating 3 out of 5]

3.5 stars