לא התכוונתי לכתוב ספר שירים ואף לא שירים בודדים בשנת הקורונה האיומה, אבל כמו תמיד המילים היו מפלטי ומקלטי בעתות הסגר והמחנק, לנפש בעיקר. כתבתי במחשב ובאייפון לסירוגין. הייתי לבד בכל הסגרים. תמיד לבד. כתבתי בהפסקות גדולות מבלי לתכנן שום דבר. כתבתי לעצמי קודם כל, כמו תמיד. הטקסטים הצטברו בקובץ אחד. לא קראתי אותם ולא התעסקתי בהם עד חודש מרץ האחרון. פתחתי את הקובץ ובקריאה רצופה הופתעתי לגלות מעין יומן פיוטי גלוי לב המתעד ללא סינון רגעים, מחשבות, פחדים ושמחות קטנות בשנת הקורונה הראשונה. כמעט ולא ערכתי, לא גנזתי אף שיר ולא ניסיתי ליפות או לעדכן את השירים. אלה הם מעין תצלומי הבזק של הנפש.
לעכשיו השירים הם שלכם לקרוא, להתחבר או לדחות. לאהוב או שלא. אני מקווה שתמצאו בהם משהו משלכם ובשבילכם. הן אחרי הכל, כולנו היינו שם.
בקובץ שירים זה, שלום-שטרית מצליח ללכוד הן את הבדידות הרבה שעברה על כולנו בכלל ועל אנשים בודדים בפרט במהלך הקורונה, והן את הצורך הגדול (והמימוש) של אהבה. את הספר רכשתי בעקבות שיר ששלום-שטרית הקריא בפודקאסט של ״כאן תרבות״. זה היה שיר סיפורי, היתולי, על שיחה שעשה עם מוקדן שירות. זהו ללא ספק אחד השירים הבולטים באיכותם במקבץ זה. כמו בכל מקבץ יש שירים שהתחברתי אליהם יותר וכאלו שהתחברתי אליהם פחות. אציין שהשירים הם הרבה יותר ״סיפוריים״ ברובם ופחות שיריים עם מקצב וחריזה.