יהלי עדיין זוכר את דנה מכיתת רישום, כשהוא היה רק בן שבע־עשרה, נער יחיד בין חבר'ה בוגרים. מספר שנים לאחר מכן, כשהוא כבר צייר מצליח הנושא על כתפיו את כובד התואר "ילד פלא", יהלי פוגש בדנה שוב. פגישה זו, עתידה לפרוץ סכרים שנאטמו היטב במשך שנים, כשהרגשות העזים של יהלי כלפי דנה מובילים אותו להרפתקה רבת תהפוכות.
ואילו דנה, צלמת שמשחזרת דפוסים בעייתיים במערכות יחסים אינטימיות עם גברים, מוצאת עצמה לכודה בין עבר להווה, דווקא כשצוהר לעתיד טוב נפתח עבורה. האם הנפש של שני האומנים מרובי הסתירות, התשוקות והמכאובים, תעמוד בכל המסמרים המאיימים לפצוע?
ברומן סוער, הכתוב בשני קולות, מבטאת מיכל בסן בצלילות את תהומות הטראומה ואת פסגות האהבה. מסמרים הוא מפגן ספרותי מרגש בשפה מרהיבה המייצרת חוויית קריאה יוצאת דופן שגורמת לנו לתהות עד כמה עמוק יכול אדם להסתיר את סודותיו.
הספר מסמרים של מיכל בסן מתמקד בדמויות של יהלי ודנה, שני אמנים צעירים שדרכם הצטלבה בעבר. מפגש אקראי מחזיר אותם זה אל זה, ומעורר מחדש את התשוקות והרצונות שקבורים עמוק בתוכם. זה ספר שקשה לקריאה מבחינה רגשית מצד אחד וכתוב בצורה מעולה מצד שני. יהלי ודנה מאד מורכבים ומאד מתוסבכים ומאד מסובכים. זה לא מסוג הספרים שיוצא לי לקרוא בדרך כלל. זה ספר שמאד שונה בסגנון שלו מספר אחר של מיכל בסן שיצא לי לקרוא שנקרא ניצוצות וקורה בעולמות של פנטזיה ישראלית. אם ניצוצות הוא כוס התה שלי וסוג הספר שאני ארצה לקרוא באופן אוטומטי אז הספר מסמרים הרגיש לי כמו לשתות משקה שרגע אחד הוא קפוא וברגע הבא הוא רותח וצריך ללגום ממנו בזהירות שזה אומר שזה היה מאתגר ונהניתי מהאתגר. מה שבעיקר אהבתי בספר זה שבזמן הקריאה אפשר ממש להרגיש את הדמויות חיות ומרגישות ולראות אותו מול העיניים רק מהצורה שבה הן מדברות וחושבות מה שמתבטא בצורת הכתיבה ובמשלב הלשוני. זה ספר מעולה בעיניי שעוסק בנושאים טעונים ועושה את זה לפי דעתי בצורה מאד טובה.
קצת קשה לי לדרג את הספר הזה. הוא מרגיש כל כך אישי וחשוף, ואמנם זה ככה לעיתים קרובות בספרי ביכורים, אבל פה במיוחד הרגשתי כאילו אני מציצה לנבכי נפשה של הכותבת. קשה לדרג ולבקר דבר כזה, לטוב או לרע (מבחינתי עצם החוויה הזו היא טובה, אבל לאו דווקא בהקשר ספרותי-אמנותי העומד בפני עצמו).
הדמויות בספר מעניינות, והיה מרתק לראות איך הראש שלהן עובד. גם מערכות היחסים מעניינות, אבל יותר של כל צד ב"רומן" עם קרוביו, ופחות בין שניהם לדעתי. הרגשתי כאילו הם משמשים מעין פלטפורמה או מראה אחד לשני לבטא את עצמו, מה שהתחבר לתמה של העבודה המשותפת (אך הנפרדת) של כל אחד על האמנות של עצמו. אבל מהזווית הזו, היה מאוד מעניין לקרוא את ההשתקפויות שלהם בהתנהגות ובמחשבות אחד של השני. אהבתי את תיאורי האמנות ואת עולם האמנות, אם כי הוא לא תפס נפח מאוד גדול, וזה לטובה כי הנפח הגדול עלול להיות יומרני ומתיש.
הכתיבה היא לכאורה בגובה העיניים, בשפה דיבורית למדי, אבל היו הרבה תיאורים יפהפיים ומדויקים שסימנתי. לדעתי היה פה תמהיל מדויק בין ספר קריא מאוד לכתיבה יפה ופיוטית.
אבל כל אלה הם רק הגיגים שכאלה; אני באמת לא מרגישה שאני יכולה לדרג או לבקר את הספר. אני כן שמחה שהוא נכתב, וכיוון שהוא מרגיש כל כך חשוף - אני מעריכה את התעוזה והגבורה של הכותבת לפרסם אותו ולהעמיד אותו לבחינתו הביקורתית של הקהל. הלוואי שהוא יישפט תמיד בחמלה ובעיניים טובות.
מה קורה כששתי נשמות אבודות מוצאות זו את זו? במילה אחת – סופרנובה. בשתיים? כאוס מוחלט. יהלי, ילד הפלא של עולם האמנות, אותו אחד שסומן כדבר החם הבא, לא מאכזב וגדל להיות צייר מפורסם ומוערך, אלא שבפנים, הרחק מעין הציבור, הוא מנהל מלחמת חורמה עם עצמו. מפגש מקרי עם דנה, מושא אהבתו מימי נעוריו בכיתת הרישום, מקים לתחייה רגשות מודחקים. דנה, הצלמת שמסרבת להגדיר את עצמה כאומנית, מתכחשת ליכולות הציור שלה ואף מקפידה לשרוף את כל ציוריה. היא מודעת לכך שכל הגברים חושקים בה והיא משתמשת בכוח הזה כנשק בעיקר כנגד עצמה, כאשר פעם אחר פעם היא חוזרת על אותם דפוסי התנהגות בעייתיים עם גברים. בעוד יהלי, צהוב השיער ותכול העיניים, מנסה בכל הכוח לשכוח את שורשיו הסובייטים, את עברו כילד לאם יחידנית שחונקת אותו מאהבה ואת האב האלים שנעלם מחייו, דנה נלחמת למצוא את מקומה בעולם בכלל ובמשפחתה המפורקת בפרט, כאשר אחיה הגדול המיוסר, אביב, משמש עבורה גם דמות אב וגם דמות אם. מבלי שהם מתכוונים לכך, נולד לו סיפור אהבה יוצא דופן שמטלטל את עולמם של יהלי ודנה ומאלץ אותם להסתכל בלבן של עיני אותם השדים השקופים המשתכנים בנבכי נפשם. יהלי משליך את יהבו על האהבה העדינה הנרקמת לה כאשר הוא נחוש בדעתו להציל את דנה מעצמה, גם לאחר שהיא מבהירה לכולם שהיא לא מעוניינת שיצילו אותה. ברומן הביכורים הסוחף שלה, מיכל בסן פותחת בפני הקורא צוהר סודי לעולמם של מתמודדי הנפש אשר, בדומה לכל אחד ואחת, מפלסים את דרכם בין כל המהמורות במטרה למצוא את האושר המיוחל, המזור לכאבם – האהבה המרפאת. הספר כתוב בשני קולות ומיכל מיטיבה לשזור את עולמו של יהלי בעולמה של דנה באופן בו נדמה לקורא כי השניים תמיד היו זה בחייו של זו והם רק צריכים להבין את זה בעצמם. בעוד שבספרים אחרים העלילה עצמה מובילה את הדרך, בספרה של מיכל הדגש הוא על הדמויות ועל מערכות היחסים שנבנות-נהרסות באופן תמידי. גם דמויות המשנה המרתקות—אמו של יהלי, אביב, אחיה של דנה, סבטה, חברתו הטובה ביותר של יהלי שגורמת לכולנו לרצות להיות חברים שלה, ואוסף של חיות מחמד שובות לב כמו לצ'ה הכלבה ומרגו החתולה—עוזרות לקורא להבין את טיב היחסים בין דנה ויהלי. אפילו חיפה עצמה דוחקת את תל אביב לפינה ומקבלת מקום של כבוד והופכת לדמות רקע. מסמרים הוא אחד מאותם הספרים שלא רציתי שיסתיימו כדי שאוכל לבלות עוד זמן נוסף עם כל הדמויות. רוצו לקרוא אותו!