מרתה גברה על הדרקון, ועכשיו היא יוצאת לסיבוב הופעות ויורקת אש מתוך פיו כאילו היה חי. היא כוכבת, אבל מתחת לקול התשואות שמועה עיקשת מסרבת לגווע: דם דרקוני זורם בעורקיה. ומה אם זה נכון? לפעמים גם היא אינה בטוחה איפה היא נגמרת והדרקון מתחיל. אמל עושה ככל שביכולתה להקל את סיוטיה, אך מחיר נאמנותה למרתה הולך ומאמיר. ונועה? דומה שמשאלתה התגשמה, אז למה היא שוב מחפשת את הדרך לעיר האושר?
בפעלולי דמיון מרהיבים מרית בן־ישראל בוראת עולם קרקסי וחושני ובו בזמן ריאליסטי עד העצם, עולם שהכיעור והנשגב הולכים בו שלובי זרוע. למי שיעז ליפול לתוכו צפויות פלאות אין־קץ.
זהו החלק השני בטרילוגיית בנות הדרקון, קדם לו ספר האבות.
מרית בן־ישראל היא סופרת, ממקימי בית הספר לתיאטרון חזותי וספריית גן לוינסקי. בבלוג שלה עיר־האושר היא כותבת על אגדות ואמנות בין־תחומית.
The review is in Hebrew since the book was not published in English. If the book is ever published in English, I'd be happy to translate the review.
את הספר השני בסדרה בנות הדרקון אני בפירוש מעדיף על פני הראשון. בספר הראשון כל הרעיונות מעורבבים והספר חסר עיקביות ומעייף. הספר השני בהיר הרבה יותר ורואים שהסופרת חשבה יותר להיכן היא רוצה להגיע עם הסדרה והספר עושה את כל המאמצים להביא את הנושאים לסגירתם, שתתרחש כפי הנראה בספר השלישי. מצד שני, יש בספר שתי בעיות עיקריות. הראשונה והיותר משמעותית היא שהכתיבה נעשתה אפילו עוד יותר ילדותית ושטותניקית. זה כנראה מתאים לקהל היעד אז ברור שהבעייה בי ולא בספר, אבל אני די תקוע בגיל שלי אז זה מה שיש. הבעיה השנייה היא שזה די בולט לעין שמטרת הספר היא לגשר בין הכאוס הבלתי ברור של הספר הראשון לבין איזשהו סיום שיגיע בשלישי אז אין בספר מספיק סגירת מעגל. במילים אחרות, תיסמונת הסנדוויץ של הטרילוגיה שאפילו טולקין לקה בה (סליחה על האילנות הגבוהים). לסיכום, אני עדיין חושב שהספר מעניין ודירגתי שלושה כוכבים מתוך חמישה, אותם מרוויח הספר בצדק לפי דעתי.