"אמן הסיפור הקצר": כך מכנים את אדם טהר-זהב. אחרי שפירסם חמישה קובצי סיפורים קצרים, נואש מכתיבת רומן וננטש על-ידי האישה היחידה שאהב, הוא רוצה יותר. בזכות ספריו הראשונים הוא עדיין סופר ידוע, אבל קוראיו מתמעטים, חיי האהבה שלו תקועים, והגרוע מכל - סיפורים קצרים יצאו מהאופנה, ואפילו הוא עצמו כבר מתקשה להסתפק בהם. אדם ממשיך לחפש את הרומן הגדול - אהבה, או ספר, מה שיבוא קודם. אבל איפה לחפש? המצב מעולם לא נראה מייאש יותר. מתהילת העבר נותרו רק שיירים בצורת הזמנה להרצות בחטיבת ביניים, האהובה שנטשה הפכה לכותבת רומנים מצליחה, ובמוסף החג מתפרסם מאמר קטלני על יצירתו. כשהוא פוגש חוקרת ספרות צעירה וכריזמטית ומתאהב בה, נראה שמזלו עשוי להשתנות. האם היא תצליח לחלץ אותו מהמשבר? האם נזכה לקרוא סיפורים קצרים חדשים שלו, ואולי אפילו רומן ראשון פרי עטו? הרומן החדש של מאיה ערד הוא יצירה עלילתית סוחפת ומורכבת, שהיא בה בשעה משחק מרהיב של ספר-בתוך-ספר. בתוך הקומדיה של אדם טהר-זהב שוזרת ערד כמה מיצירותיו ה"מתכתבות" עם ניסיונותיו למצוא אהבה ולהקים משפחה. בתוך כך נפתח צוהר מרתק, אירוני ומושחז, אל חיי היומיום של הספרות הישראלית הנכתבת היום, על גיבוריה הכוזבים והאמיתיים והישגיה הממשיים והמדומים.
מאיה ערד נולדה בראשון לציון בכ"ח בטבת תשל"א, 25 בינואר 1971 להוריה טובה ויוסף ערד. גדלה והתחנכה בקיבוץ נחל עוז ובראשון לציון. לאחר לימודי יסוד ותיכון בראשון לציון התגייסה לצה"ל ושירתה במדור הסברה של חיל החינוך, בו פגשה את רויאל נץ. מאיה למדה בלשנות ולימודים קלאסיים לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב ובלשנות לדוקטורט באוניברסיטת לונדון. לימדה באוניברסיטאות שונות, ביניהן הארוורד, ז'נבה וסנקט-פטרבורג. ספרה "מקום אחר ועיר זרה" זיכה אותה בפרס משרד החינוך ליצירת ביכורים, נבחר לחמישיית המועמדים הסופית לפרס ספיר לשנת 2005 והועלה כמחזה בתיאטרון הקאמרי (בבימוי אלדד זיו ומוסיקה מאת אלון אולארצ'יק). כיום מאיה מלמדת באוניברסיטת סטנפורד. נשואה לרויאל נץ ואם לשתי בנות.
עוד ספר טוב מאד ומומלץ של מאיה ערד. מכל ספר שלה אותו קראתי למדתי משהו חדש. בספר הנוכחי קיבלתי מעין הרצאה על ההבחנה בין הסיפור הקצר לרומן. המבנה של הספר מורכב מסיפורים קצרים בתוך רומן שהוא סיפורו של המספר, אדם טהר-זהב - ״אמן הסיפור הקצר״, סופר שקנה את תהילתו בתחילת דרכו ומאז אינו מצליח לשחזר את הצלחתו. הרומן מתאר את מערכת יחסיו הבעייתית עם הנשים בחייו וחושף את המספר כמיזנטרופ קטנוני ביחסו לסביבתו. לעיתים יש תחושה של אדם ש״חופר״ בינו לבין עצמו, מה שפוגם במקצת מההנאה שבקריאה אבל בסה״כ אהבתי את הספר.
יותר אהבתי את הספר הזה מאשר את שבע מידות רעות, אולי כי הוא פחות קרוב אלי, אז המיזנטרופיה של ארד פחות מציקה לי. אבל אין ספק שגם פה, כמו בספריה האחרים, ארד מתעבת כל אחת מהדמויות שלה.
יש לי גם חיבה לארס פואטיקה, ומעניין לחשוב על הספר במונחים של אירוע ופילר כמו שהיא מציעה במהלכו (אין לי מושג אם זו תיאוריה אמיתית או שהיא המציאה אותה).
התחלתי לכתוב סיפורים קצרים לא מזמן, אחרי כמה שנים בהן לא העזתי לחשוב על רעיון קצר יותר מאלף עמודים או טרילוגיה. הספר הזה החזיר לי את האמון בסיפור הקצר (למרות שאני חייב לציין שיש המון סופרים מצויינים שסיפורים קצרים הם אמנותם), בספרות העברית והכי חשוב (בעיני), בסיפורים הקצרים שלי. תודה מאיה. תודה על ספר שהוא שיר הלל לאמנות קצרצרה ויפהפייה, ספר שמסביר בצורה ברורה את חשיבותו של הסיפור הקצר וספר המלא בכמה סיפורים כאלו שנעים מהמצחיק למחריד. אני לא יודע מה איתכם, אני ניגש לכתוב. סיפור קצר.
אני מאוד אוהבת את הכתיבה של מאיה ערד, אבל אני מרגישה שאיבדתי אותה בחלק מהספר. אדם טהר זהב, סופר של סיפורים קצרים, מספר בגוף ראשון על תקופה בחייו שבה הפסיק לכתוב, התאהב במבקרת ספרות, כמעט עשה יחד עם סגנית אלוף ובתוך כל הזמן הזה מפרסם סיפורים ישנים שנשארו לו במגירה ומהרהר הרהורים מודעים לעצמם והרבה מהזמן די מעצבנים ומתנשאים. הוא דמות שקשה מאוד לאהוב בעיניי, אבל המחשבות שהוא חושב הן כאלו שכל אחד מאיתנו חושב ושונא את זה שהוא חושב אותן. ובמובן הזה הסופרת קולעת בול. וחוץ מזה היא כותבת מעולה וקולח. כמו בספרים אחרים הרגשתי כאן שהתזות (של מיטל על ספרות) ארוכות מדי, לא אותנטיות ולפעמים גרמו לי לדלג על עמודים שלמים שזה מאוד נדיר כי אני אוהבת את התחום ואוהבת דעות. זה פשוט היה טו מאץ ובעיניי גם חוטא לאמינות של הספר.
This entire review has been hidden because of spoilers.
I've enjoyed this one a lot, and I'm not sure whether it's due to the qualities of the book, or due to the fact that it's the first book in Hebrew I've read in a long time. I gravitate toward the former. A book about writing and literature that made me think about short stories and about Israeli culture and literature. I think I read somewhere that Israel is no. 1 or 2 in the world in the ratio of published books per capita, and Arad's book is arguing that even though Israelis read a lot, there is no longer a cultural literary continuum in Israel like there used to be. I can only wonder; I have been disconnected for long enough from Israel, to the point of not being able to evaluate on my own whether she is correct.
This is a very well-written book. The author has cleverly fit several good short stories into the plot of her novel. Hope someone translates her work to English soon.