חמש־עשרה שנה, לא כולל שליש על התנהגות טובה. אני לא אוכל לבלות את כולן על סף הדלת של התא. נשפתי. האוויר השתחרר מהגרון רועד וקטוע. נכנסתי פנימה. בסיוטים הכי גרועים שלה לא חלמה שירה ביטון, רעיה, אמא לשלושה, קונדיטורית ואישה רגילה לגמרי ממודיעין, שתמצא עצמה בכלא. אבל לשם בדיוק הגיעה, כי שירה לקחה חיים, ועכשיו עליה לשאת בתוצאות. ביקום המקביל שאליו נקלעה, נאלצת שירה להתמודד עם אבל ואשמה איומים, לצד זעם מכלה; להבין איך לחיות עם הניתוק מכל היקר לה וללא חירותה וללמוד את הדינמיקה החברתית המורכבת עם שאר הנשים בכלא – אסירות וסוהרות כאחת. לעומתה, אייל, בעלה, שנותר בחוץ עם שתי ילדות קטנות, נאלץ להתמודד לבד עם הכול – מסירוק כינים ועד החובות הכבדים שצברו במהלך המשפט. אבל כשסכנה גדולה מאיימת עליו ועל בנותיהם, אז הוא נדחק לפינה באמת. שירה מבינה שהסיכוי היחיד שלה להגן על משפחתה תלוי בנכונותה להיישיר מבט אל העבר הלא פשוט שלה, ושניהם, שירה ואייל, לומדים שכדי להמשיך קדימה, עליהם להיעזר בכוחה של הקהילה, בלתי צפויה ככל שתהיה.
בחנינה, מכניסה אותנו מאיה וקסלר אל עולם רגשי ופיזי נדיר בעוצמתו ומפגישה אותנו עם דמויות שלא ישכחו במהרה. בכתיבתה המאופקת והבנתה העמוקה את נפש האדם, מציעה וקסלר מבט מורכב על טראומה והחלמה ומגלה לדמויותיה וקוראיה גם יחד, כי דווקא במקומות החשוכים ביותר מנצנצים אורות של תקווה, אם רק נשכיל לראות אותם.
מאיה וקסלר נולדה במוסקבה, גדלה ברחובות, גרה בירושלים עם בן זוג ושלושה ילדים. מנהלת את ועד הבית בבניין מעורב בסגנון דו־קיום ירושלמי. אנימטורית זוכת פרסים שהציגה בפסטיבלים בינלאומיים. לא הייתה בכלא, אבל באמת אוהבת עוגות. חנינה, שזכה בתמיכת קרן רבינוביץ, הוא ספרה הראשון.
וואו. ספר חזק מאוד. התוכן לא פשוט, אבל הספר מאוד מאוד סוחף. שירה, קונדיטורית עצמאית הגרה במודיעין, נשואה ואימא, נשפטת ונכנסת לכלא ל15 שנה. בעלה אייל נשאר לגדל את הילדות. בהמשך נגלה מה קרה למשפחה של שירה ולמה היא נכנסה לכלא. שירה מנסה להתמודד עם החיים הלא פשוטים בכלא הנשים. אייל מנסה להתמודד עם היותו אב יחידני, מנסה לקדם חנינה לשירה, ולהגן על משפחתו מפני גורמים עבריינים. העלילה עצמה מאוד מותחת, אבל מעבר לזה היא גם מציפה נושאים חשובים שלא כ"כ מוכרים, כמו ההבדל בין גברים שעברו עבירה ולבין נשים שעשו זאת - גם מבחינת היחס של המדינה, וגם מבחינת הקהילה והמשפחה. אוזלת היד (המכוונת?) של המדינה בטיפול באלו הנזקקים לעזרה מסיבות רפואיות, נפשיות או משפחתיות. חוסר המוגנות של האזרחים, חוסר המידע והידע לגבי זכויות, שרק עלולים להוביל לעוד נזקקות ולעוד פשע. ספר מאוד חודר וצובט. ממש התקשיתי להניח מהיד.
ברוסית יש ביטוי שאדם אף פעם לא יכול להיות בטוח שלא יהיה עני או שלא יגיע לכלא. ספר שנקראה בנשימה אחת, דמויות שקל להתחבר אליהם. וסוף סוף יש תיאור משפחה קטנה, כמעט בלי קרובי משפחה בכלל. תכל"ס אין כאן אף אחד עם הילה - לא הקיבוצניקים, לא משפחה מסורתית, בטח לא מערכת המשפט. וזה מוסיף לספר הרבה נקודות מבחינתי. האדם הטוב היחיד בספר היא הפסיכולוגית שעובדת בכלא. נהנתי מאוד לקרוא.
אני מכירה את מאיה כבר שנים רבות מהמרחב הוירטואלי. ציפיתי מזה שנים שהספר שלה ייצא לאור, כי היא כותבת נפלא, וחוץ מזה אני מאוהבת באישיות שלה - כנה, אמיתית, אמיצה, אמפתית ורגישה - וחשבתי שהיא בוודאי תבוא לידי ביטוי גם בספר הזה, שידעתי שהיא כותבת. אבל יחד עם זאת, גם חששתי. הרי כשהציפייה כל כך ענקית, עלולה להגיע גם נפילה. מיד כשראיתי בע-ברית שהספר יצא לאור, קניתי עותק דיגיטלי, ואני ממש שמחה שהספר עמד בציפיות הענקיות שהיו לי ממנו.
שירה, רעיה, אם לשלושה ילדים ובעלת עסק של עוגות מעוצבות וקונדיטוריה, כלומר, אדם נורמטיבי, מוצאת את עצמה פתאום בכלא. אייל, בעלה, נשאר לבד בחוץ, כשהוא צריך לתפקד לבד כהורה לבנות ולקחת על עצמו את כל התפקידים שעד כה היו של שירה. הוא הופך בפועל לאב חד הורי שצריך גם לפרנס ולהחזיר את חובות העתק לעורך הדין שייצג את שירה בהליך הפלילי.
הספר מסופר בגוף ראשון על ידי שניהם - פרק אחד של אייל ופרק אחד של שירה. לעיתים קרובות כשספר נכתב בשני קולות, קול אחד הוא אמין יותר, בפרקים שלו יש יותר התרחשויות, ובקריאה רק מחכים שיגיע כבר המספר המעניין יותר. בספר הזה זה לא קורה. בחוכמה רבה מאיה מצליחה ליצור עניין בפרקים שמסופרים על ידי כל אחד מבני הזוג, כשהסיפור של כל אחד מהם משלים זה את זה. בנוסף, היא מצליחה לאפיין אותם. לכל אחד יש קול משלו, שקשור גם לאופי השונה וגם לסגנון דיבור ייחודי.
היכולת הזו לאפיין את הדמויות שמורה לא רק לדמויות הראשיות, אלא גם לדמויות המשנה, שמעוצבות עם עומק. חלק מהדמויות הם כאלה שרוב הקוראים כנראה לא חוו מקרוב, דמויות של אסירות מתחתית החברה, חלקן אלימות, חלקן אומללות, אבל למרות זאת, אין תחושה של ניכור, אלא להיפך, הלב יוצא אליהן.
חלק מההזדהות נובע מהאמינות של הדמויות, וכאן המקום לציין שהמחקר שנערך לצורך כתיבת הספר בהחלט ניכר.
יש בספר שילוב שקשה להגיע אליו - מצד אחד קצב מהיר של אירועים, ומאידך, הרבה מקום לתובנות פסיכולוגיות ולהתפתחות רגשית, כשגם שירה וגם אייל מתמודדים עם קשיים שלהם ומתקדמים, אצל שירה זה בולט במיוחד, ההכחשה, ההכרה בקושי וההתמודדות עם דפוסים בעייתיים.
יש בספר לא מעט טריגרים, אבל הקריאה לא הייתה מכאיבה עבורי, אלא מנחמת.
אישה נורמטיבית נשלחת לכלא. כתוצאה ישירה של התגובה שלה לחוסר צדק של בתי המשפט. זהו הספר השני שאהבתי שנוגע בנושא הזה. גם ב'אל נקמות' של יניב בן עטר מהשנה האחרונה מדובר על אב, מסתערב לשעבר שיוצא לדרוש צדק לבתו. הדבר מבטא כנראה את הלך הרוח בציבור ואת הפערים ההולכים וגדלים בין המושגים חוק וצדק. קשה להתעלם בשני הספרים מהתחושה כי מערכת המשפט והמשטרה הופכים ללא רלוונטים. שירה מסכמת את זה יפה: "החוקים שאף פעם לא שברתי? שפעם חשבתי שהם כתובים באבן? שמי ששומר על החוק, החוק שומר עליו? הם לא כתובים באבן. הם כתובים בחול. ואם באה רוח חזקה מספיק, וואלה הם עפים. אף אחד לא שומר עלי ואף אחד לא שומר על המשפחה שלי. אז זין עם זה. אז אני ישמור עליהם"! מי שבא במגע עם מערכת המשפט מבין שכל קשר בינה לבין צדק מיקרי לחלוטין: "אי כשירות. סתם קרתה איזו טעות סתמית. איזו אי כשירות קלה לעמידה לדין. רק שמהאי כשירות הזאת אורי מת. ואף אחד לא ממש אשם, כי אי כשירות וזה. ועכשיו ישמרו על המישהו הלא כשיר בבית חולים, רק עד שירגיש יותר טוב, מבחינת כשירות"
חוסר הצדק צועק לשמיים ונופל על אוזניים ערלות. עד שלא נותר לאזרח הקטן אלא לקחת את החוק לידיו.
מאיה וקסלר בדואט נהדר של שתי וערב מכניסה אותנו מצד אחד לעולמה של אם נורמטיבית שנקלעת לג'ונגל של הכלא ונלחמת לשרוד בו. ומהצד השני עולמו של בעלה שמנסה לגדל את שתי בנותיהן ולשמור את הבית מתפקד.
ספר פשוט נפלא, מכל הזוויות ומכל הבחינות. העלילה המרתקת, הדמויות הכל כך חיות שהסופרת החדשה הזאת יצרה. וואו, ממש הרגשתי עצב וחלל בלב בסופו, ממש לא רציתי שייגמר! איך אפשר שלא להצדיק את שירה?! איך אפשר לא לבכות עם אייל? איך אפשר שלא לרצות גם להרוג את אלירן? וואו. אלו אחד מהספרים הנדירים האלה שמגיעים פעם ב… כמו Where the Crawdads Sing or Kite Runner פשוט ספרי מופת
ספר נהדר, סוחף וכתוב מצוין, עם דמויות מעניינות שאפשר להזדהות איתן למרות הסיטואציה הקיצונית. שני הקולות מובחנים ומשכנעים. שתי אזהרות: א. עלולים להיות טריגרים בספר ב. קחו בחשבון שמרגע שפותחים את הספר קשה להניח אותו אז קחו לכם יומיים חופש לפחות...
כתום זה השחור החדש - הגרסה הישראלית. שירה, קונדיטורית עצמאית ממודיעין, נשואה לאייל ואמא ל 3 ילדים, משפחה נורמטיבית בסה״כ, נכנסת לכלא אחרי שירתה למוות ברוצח של בנה. ספר נחמד, רווי בדמויות צבעוניות מהכלא ומהעולם החיצון ובסיטואציות הזויות, שנפתרות בצורה מאד ״הוליוודית״, כמו בסרט. למרות הנושאים הקשים שהספר עוסק בהם, הוא כתוב בצורה קלילה ובהומור. הקריאה זורמת למרות האורך (יותר מ 500 עמודים מודפסים). הפרקים מסופרים מנקודת מבטם של שירה ואייל לסירוגין.