אם זה קורה בדרך הטבעית, זו לא אמורה להיות שאלה קשה מידי. פשוט זורמים, והחוקים הלא-כתובים נותנים בדרך כלל מענה מספק למדי. אבל מה אם הסיטואציה קצת חריגה? פרויקט בעל פוטנציאל נפיץ, תדירות או מקומות מפגש מוזרים, או סתם מישהי שמודעת אליכם ברבדים שונים מהמקובל. זה יכול אולי להיות מגניב, אבל אם האחת הזו נחשפת לכל הפגמים והברגים הרופפים שלכם - אלו שמשתדלים להסתיר בדרך כלל - העניין הופך למסובך. מאוד.
מה תחשוב עלינו זו שתראה אותנו כפי שאנחנו באמת, במצב הכי הפגיע שלנו, בתוך ניסוי פסיכולוגי? היא יכולה להירתע מחשיפה כזו, כי המסננים והמסכות נמצאים שם מסיבות טובות. היא יכולה גם לגלות דברים מעניינים תחת לשכבות והבעיות, ובסוף להתאהב בנו. הרי אנחנו לא בלבול מוחלט, בסופו של דבר: יש סדר, היגיון ויופי בבלאגן שלנו.
הרעיון של "הניסוי" קצת מזכיר תכנית שידוכים בטלוויזיה, אבל עם קונספט מקורי וטוויסט נאה בסופו. סיפור הרקע הפסיכולוגי אמין מאוד, ומוסיף לקריאה הרבה. הבעיה היחידה היא שקצת קשה להשיג את הספר. מקווה שייצא לחנויות בשלב מסוים.
הבה נדמיין את הדרך ה"אולטימטיבית" להעביר סיפור. נגיד שאין לנו שום מגבלות טכנולוגיות. ספר כמו שיועבר בעוד חמש מאות שנה, שש מאות, אלף, לך תדע. הסופר קם בבוקר, ומחליט שהגיע היום. בחודשים שלפני ישב עם עצמו, חקר, חשב, בנה את העולם שאותו הוא רוצה להעביר. ועכשיו הוא יושב, מניח את ציוד ההקלטה על ראשו, ובמשך שעות ארוכות מדמיין במחשבתו את כל הספר, מראשיתו עד לסופו, בפרטי פרטים, בריכוז רב, חולם בהקיץ את מה שהוא רוצה לספר. ה"קורא" שלו, יקבל את הסיפור הזה אחר כך, יניח גם הוא את המכשיר המתאים על הקרקפת, ויחווה את הסיפור בדיוק כמו שהסופר רצה לספר אותו, כחוויה עמוקה ואמיתית, כחלום ברור, כמציאות עוטפת ומלאת פרטים. כמה נהדר, כמה נורא.
ג'ון לוק דיבר, בין השאר, על ההבדל העקרוני שבין המחשבה ללשון. השפה שבה אנו משתמשים להעברות המחשבות והחוויות הפרטיות שלנו (או "האידיאות" בלשונו של לוק) לא פנימית כמותן, אלא פומבית ומשותפת לכולם. כל מחשבה עוברת סוג של הצפנה ופענוח כאשר היא הופכת לתקשורת בין שני אנשים ולעולם לא נוכל באמת לדעת האם הצד שכנגד מבין את מה שאנחנו מנסים לומר לו, את התחושה או הרעיון שאנחנו מנסים להעביר לו, כי המילים תמיד יפריעו בדרך. זו החולשה הגדולה של הספרות, זה היתרון העצום שלה. הבחירה של הכותב והסופר במילים כאלו ואחרות מגבילה אותו ברעיון שינסה להעביר. זה מתחיל בשפה עצמה וממשיך במילים עצמן, בפיסול של הטקסט. במה שבוחרים להכניס ובמה שבוחרים להשאיר בחוץ. אולי בעיקר במה שבוחרים להשאיר בחוץ.
היתרון הגדול של טקסט הוא החופש לדמיין. הפגם הבסיסי הזה במהותו, שאומר "אני מעביר לך רק את מה שיש לי לתת לך במילים אבל חלק גדול ממה שאני רוצה לומר ימשיך להדהד הלוך ושוב בתוך ראשי, ומהרגע שתקרא את המילים, המחשבות והרעיונות בו כבר לא יהיו שלי, אלא שלך." ספר טוב לא מעביר לנו תמונת עולם, אלא מאפשר לנו ליצור אחת בעצמנו. זו הסיבה שספרים יכולים חברים טובים כל כך, בעיקר כשאנחנו קטנים, מלאי דימיון, מוכנים עדיין לפתוח את עצמנו לפליאה. לסרטים יש את היתרון שלהם, למוסיקה את שלה, יתרון הספרות נמצא בנקודה העיוורת שלה, ומנגנון טכנולוגי שמצליח להתגבר על הנקודה הזו, או לצמצם אותה למינימום, הוא מפחיד, כי הוא הופך את הדימיון לפחות רלוונטי, את החוויה הכללית למדויקת ככל האפשר. אל תתנו לי ספרים שבהם לכל מילה אני יכול לגלות בעצמי את כל הרבדים, שבהם בכל פעם שמוצג מקום אני יכול לקבל תמונה שלו, שבכל משפט שנאמר אני יכול לשמוע את הטון. תשאירו לי משהו. אני לא רוצה פלטפורמה יעילה להפליא, אני רוצה סיפור.
למרות שהספר טוב יחסית, יש בו הרבה דברים מוזרים שלא מתיישבים, ולכן הורדתי דירוג משמעותית. אציין כמה מהם (אשתדל בלי ספויילרים):
- כל ההתרחשות של סיפור המסגרת (הניסוי הפסיכולוגי) מערבת הרבה שטויות שלא היו קורות במציאות. ניכר שזה שם רק בתור מסגרת. זה כן מעניין, והחומר המקצועי מסתדר, אבל עדיין מרגיש מוזר. הספר מנסה להיות ריאליסטי עד כמה שאפשר, אבל בקטע של "הניסוי" הוא נכשל.
- הגיבורים דתיים, לכאורה, אבל הצורה בה הקשר ביניהם מתפתח לא הכי "דתית" בעיני. לא כי הם עושים דברים אסורים ע"פ ההלכה - הם לא - אלא, כל ההכירות ביניהם לא מתרחשת בצורה הדתית הקלאסית. זה קצת פוגם באמינות.
- קשה בעיני העובדה שדוד לא מגלה את האמת על אבא של מיכל עד לקראת הסוף. זה הזוי ולא מציאותי.
- נערה דתייה מדברת עם ידיד/חבר/מכר שלה על "נפילות באינטרנט" (= פורנו)??? באמת? זהו, שלא. רוב הגברים הדתיים לא מדברים על זה אפילו עם רעייתם ואשת חיקם. שוב, הזייה. וגם זה שהיא מוצאת את זה "במקרה" די מאולץ.
אני מבין שהסופר רצה להציף את הנושא, וזה עובד לו די טוב במקומות אחרים בספר (כל ההתמודדות האישית של הגיבור בנושא מצויינת), אבל עם מיכל זה פשוט כואב לקרוא. (שוב, לא מאשים את הכותב, אין דרך "טובה" לכתוב את זה, כי זה פשוט לא מיועד להיכתב...)
- האם דוד ומיכל יוצאים? האם הם ידידים? מכרים? חברים? מה הם בדיוק? לא ממש ברור, ומוביל להרבה פרדוקסים ואי-הבנות. וכמובן לפלופ המוזר בסוף פרק 17. מניח שיש כאלו שיראו את זה כמשעשע, אותי זה עצבן.
- המכתב בסוף כיף לקריאה אבל חד צדדי מידי. חסר בו מורכבות. והסוף הפתוח מעצבן. באופן כללי כל החלק מ"גילוי האמת" ע"י הפרופסור ועד לסוף, לא מוסבר טוב ולא יושב טוב.
יש עוד הרבה דברים מוזרים או לא אמינים בספר, שכנראה נובעים מהעובדה שהסופר החליט על העלילה מראש ואז כתב אותה בשיטה של "מילוי בין רעיונות", ואני מניח שגם העורך שינה כמה דברים.
אם מתעלמים מכל זה (ואפשר, אם ממש רוצים), מקבלים רומן רומנטי בינוני, שחסר לו הרבה רומנטיקה, אבל כתוב היטב, אינטליגנטי, עם סיפור מסגרת פסיכולוגי מעניין למדי, overall כתוב טוב, קליל ונחמד.
בקיצור, קריאה נחמדה, אל תצפו למשהו שישנה לכם את החיים.
אז מה אפשר לכתוב על הספר הזה בלי לחזור על מה שכתבו לפניי, ובלי ספויילרים? (כי כולם שונאים אותם...)
קודם כל, שלא יעבדו עליכם, זה רומן רומנטי. לא ספר על דתיים או על אמונה (קראתם נכון! לא כל ספר שהרב קוק מוזכר בו הוא ספר על דתיים!).
זה גם לא ממש ספר על פסיכולוגיה, למרות סיפור המסגרת והניסוי והעלילה וכו'. הדברים האלו נמצאים רק בשביל לתת רקע.
לדעתי האישית, זה ספר שמתעסק בשאלה חשובה נורא, שלאף אחד אין עליה תשובה (גם לא לספר הזה חחח): האם ניתן "ליצור" אהבה, או שזה פשוט "בא לבד"?
אכן, שאלה עמוקה ורחבה. כמו שאמרתי, הספר לא ממש עונה עליה - אף אחד לא יכול - אבל הוא נותן כמה זוויות מעניינות ומקוריות בנושא.
ובכל זאת: למי הספר לא מיועד? - מחפשי האקשן והקצב המהיר. הספר מתקדם מאוד לאט כמו שכתבו לפניי. - מחפשי האירוטיקה (כי "הניסוי" כולל רק אירוטיקה של דתיים, ואם אתם לא יודעים מה זה, סימן שזה לא בשבילכם). - חובבי כתיבה ענתיקה וגבוהה
ולמרות כל האמור, ספר ממש נחמד ומומלץ. יש לו גם אתר יפה עם תמונות מגניבות.
אין דרך להסביר במדויק מה הדבר שגורם לאיש ואישה למצוא חן אחד בעיני השני. זה סוג של קסם.
כשאנחנו פוגשים מישהו חדש, ומתחילים לשוחח, שני הצדדים מקווים שתהיה זרימה - של שיחה, כימיה או קשר. זרימה זה טוב, טבעי וכיף.
הבעיה היא שהעניין לא באמת עובד כך, לפחות רוב הזמן. זרימה אמיתית וטהורה היא משהו בלתי מושג, מעולמות אחרים.
למה?
מתחת ומעל לפני השטח, בסאב-טקסט ובמטא-דאטה, מתרחשים במוח שלנו מגוון של ניסויים, מחקרים ובדיקות קטנות. חלקן מכוונות ואפילו מתוכננות, וחלקן בתת מודע. המטרה שלהם היא לברר כל מיני דברים; חשובים נורא או חסרי משמעות, זה לא משנה. ככה אנחנו בנויים, וקשה מאוד לשנות את המצב.
אז למה לא להתמסר אליו?
מה קורה אם מעלים את הסאב-טקסט אל פני השטח? מה קורה אם הניסוי הופך לעיקר? מה קורה אם לוקחים אותו לאקסטרים? האם התוצאה תהיה חיבור יותר אמיתי, או ההפך?
בחיים לא כתבתי ביקורת, אבל העמוד האחרון של הספר ביקש ממש יפה, ולא היה לי לב לסרב.
אז מה היה שם, בניסוי?
כתיבה קולחת, רעיונות מקוריים ומעניין מההתחלה ועד הסוף. פשוט תענוג, ספר שקולע בול לטעם שלי, רומנטיקה קצת מד"בית והזויה, שמנסה להיות ריאליסטית, עם כתיבה שלא מעייפת עם תיאורי מקום ומצב משמימים המקובלים בספרות (במיוחד כזו שנכתבת ע"י דתיים).
גם החלקים הפחות עלילתיים, כמו הדברים מהמכון או מהתואר, גם הם מעניינים. האינדקס/מדד ההוא בסוף הספר - מטורף! נראה כל כך אמיתי שהיה קשה להאמין שזו המצאה של הסופר ולא משהו שקיים.
ומיכל מדהימההההה ♥️🫠 בחיים לא נמשכתי ככה לדמות (סליחה דוד אני יודע שהיא שלך).
כשדוד, סטודנט שחושב יותר מדי על כל דבר, רואה את המודעה על הניסוי הוא לא חושב יותר מדי: הוא נרשם ומצטרף. יש לו סיבות טובות – הוא חובב פסיכולוגיה, הוא בודד ומשועמם, ובקצה הדרך מחכה לו מלגה מכובדת ורצויה. אבל אז הוא פוגש את מיכל, אחת מעוזרות הניסוי, ומתאהב בה מעל הראש. היא שונה מכל נערה אחרת שהכיר, היא בלתי צפויה, אופפת את עצמה במסך מסתורין עבה, ולא כל כך ברור אם היא מתאהבת בו בחזרה. האם זה אתי? האם בכלל מותר להם? והס מלהזכיר ששניהם דתיים, מה שהופך את הכל לעוד יותר מסובך.
הניסוי" מספק חווית קריאה קלה ומרעננת. פשוט נעים לקרוא" אותו. בין כל המותחנים והרומנים שניתן למצוא היום, "הניסוי" הוא פשוט תענוג צרוף.
הרקע של הסיפוור לא כולל יותר מרמיזות (חוץ מהקטע הדתי שלא ממש מתיישב על הדמויות, אבל ניחא), אבל מבעד התיאורים נשקפת מציאות ישראלית מוכרת, שנמצאות שם בדיוק במידה הנדרשת כדי להפוך לרומן "נייטרלי".
היו כמה מצבים בקריאה שדברים הכתובים בספר גרמו לי לעצור לרגע ולחשוב עליהם בהקשר רחב יותר של "החיים" באופן כללי. שוב, לא מדובר פה במשהו דידקטי מעיק או מתנשא. לסיכום: הספר הזה חכם יותר ממה שהיה אפשר לצפות מרומן רומנטי מודרני.
ספר חזק שמעלה רעיון מעניין ומקורי ולאט לאט (ממש לאט) סוחף לתוך סיפור אינטנסיבי שגורם לקורא להרגיש ממש בתוך הבועה הדימיונית של הדמויות והעלילה. הסיפור מעורר מחשבות, ולמרות שיש רגעים שהוא קצת מתפזר, בסופו של דבר מדובר בסיום מרגש, כתוב היטב, אפילו מוריד דמעה. הדמויות מעניינות והניסוי לתהות (ואף לחשוש) מה היה קורה אם לא היו מגבלות אתיות חזקות באקדמיה.
(אגב, מי שתהה איך יכול להיות שספר שמתיימר להיות "ריאליסטי" מציג ניסוי כל כך... מופרך? - שיחפש בקריאה השנייה את התפקיד של הדמות "ברונו" ויבין כיצד הסופר פותר בעיה זו)
מתי בפעם האחרונה קראתם רומן רומנטי *נקי*? האם ניתן בכלל לשלב רומנטיקה, מתח ופרוזה - ביחד עם רוחניות, אמונה ומוסר? ואם כן - האם זה עובד?
בהחלט כן!
הניסוי הוא הספר הראשון שקראתי מזה הרבה זמן, שמוכיח שכן, ועוד איך.
"הניסוי" סוחף, מטלטל רגשית, מעניין, מותח, מעורר מחשבתית ומוסרית, ומצחיק. בנוסף הוא גם כתוב מעולה, עם דינמיקה מאוד מורכבת ומאוד קרובה למציאות, שזורה עם טוויסטים מטורפים! מומלץ. לכולם.
נדיר מאוד למצוא היום רומן רומנטי מעניין, איכותי, מרגש - וגם נקי לגמרי ממין ושפה בוטה מכל סוג. הניסוי הוא בדיוק זה. הז'אנר הזה היה חסר לי (ולהרבה אנשים) מאוד. שוב, הכוונה היא לא שאין בו רומנטיקה ומשיכה - אלא שהם מוצגים בצורה עדינה, מהוססת, "דתית", ועדיין עובדים היטב. מניחה שממש קשה ליצור מערכת יחסים שתהיה אמיתית ומרגשת, עם פרפרים והכל, בלי המגע, ולדעתי האישית הכותב הצליח בגדול. ולראייה: חברה לא דתייה שהשאלתי לה את הספר גם נהנתה נורא. שאפו.
הסיפור נפתח נפתח בתנופה: ניסוי פסיכולוגי שתחילתו ידועה אך סופו מי ישורנו. זה מוצלח ומסקרן מאוד. גם דמותו של דוד, הגיבור, היא מורכבת: צעיר דתי שחי בעולם חילוני, עם עולם פנימי עשיר, לומד וקורא וכותב ויש לו ביקורת תמידית על סובביו כמו גם על עצמו. אך עד מהרה, ההגנות של דוד מתרופפות והוא נסחף למערכת יחסים כמעט פלאית עם עוזרת הניסוי, מיכל. הם תמימים, מצחיקים, מאוהבים, קצת מוזרים והרבה מתלבטים - עד שמאורע הזוי קורה ומפריד ביניהם. האם הם יצליחו לחזור ולהיות ביחד?
התחלתי בדעה אחת, ומסיימת אותו בדעה שונה. בהתחלה, סבלתי מכל רגע, ממש. סגנון הכתיבה ,התיאורים וכולי עצבנו אותי. היה ארוך מידי והעלילה התפתח לאט. הרעיון היה מעניין מההתחלה, אבל הייתה בי תחושה שכלום לא מתקדם.
למרות שסגנון הכתיבה לא השתנה, סיום הסיפור (מהפרידה) היה מרתק. ההתמודדות של הגיבור היתה משהו שמאוד קל להזדהות איתו, וגם ללמוד ממנו. המכתב בסוף היה מרגש, מצאתי את עצמי קוראת אותו בריכוז מקסימלי. סגר הרבה קצוות פתוחים בעלילה. . כשהספר הסתיים, הרגשתי שהיה קצר מדי חחח....
This entire review has been hidden because of spoilers.
"חומרי הלימוד" על פסיכולוגיה שהסופר שילב בספר היו ממש מעניינים, גם מתוך החייים של דוד, וגם חומרים של המכון. במיוחד הקטע בסוף היה די מטורף, ממש היה נראה אמין ומקצועי. כמעט ישבתי למדוד את כל זה על בן הזוג שלי...
הסוף היה ממש חמוד, אם כי קצת פתוח. הייתי מסיימת בצורה אחרת (אם כי שמעתי שבגרסא לפני העריכה, הסוף שונה לגמרי והרבה יותר מגניב).
אני מודה ששנאתי את הספר בתחילתו. אבל אני גם מודה שטעיתי. לא קל לכתוב רומן מודרני נוגע ללב שגיבוריו דתיים. ליצור את מרחב ההזדהות וההשתוקקות במגבלות כל כך כבדות. כן, באופן אולי קצת ילדותי, הפריעה לי חסרון המגע והיעדר הפיזיות. אבל הספר הצליח להתגבר על המגבלות בדרכים לא צפויות. כיוון שאין לי את הזמן והיכולת לשבח את הספר באריכות כפי שמגיע לו, אומר רק שאני ממליץ בכול לב, עם האזהרה שיש צורך לתת 100 עמודים ראשונים לספר בלי שיפוטיות, כדי ליהנות מכולות לאחר מכן.
חוזקות: - כתיבה ברמה מאוד גבוהה - דמות ראשית שקל להתחבר אליה - דמות ראשית משנית כיפית ממש - מתח מיני של דתיים: שינוי מרענן מהסוג הרגיל - עריכה מצוינת וקצבית
חולשות: - חלק מהפיתולים בעלילה לא אמינים - דמויות משניות שטוחות - התפתחות עלילתית איטית למדי - סוף... פתוח? נראה לי? תלוי בקורא
הסיפור הזה הוא משהו אחר, בתחפושת של סיפור אהבה. כן, תחפושת משכנעת, אך עדיין תחפושת. הסיפור האמיתי כאן הוא סיפור פילוסופי, אפיסטמולוגי, פסיכולוגי: איך אפשר להיות בטוחים שמה שאנו רואים הוא אמיתי? האם זהו מראה אובייקטיבי או מראה המושפע מרגשות? זהו סיפור על ניסוי: האם אנו תוצר של התניות הורמונליות והתנהגותיות, או שאנו מתאהבים בגלל האני האמיתי שלנו?
דוד הוא סטודנט לפסיכולוגיה, שנבחר להשתתף בניסוי חדשני. מטרת הניסוי היא להפוך אותו לפחות מופנם ופאסיבי, ולתת לו כלים להצלחה חברתית וזוגית. אך השיטות בהן משתמש הפרופסור המוביל את הניסוי, הן שנויות במחלוקת לכל הפחות. הגבולות בין הניסוי לחייו הפרטיים של דוד הולכים ומיטשטשים, עד לשיא דרמטי.