What do you think?
Rate this book
שנים טובות
בקיץ 1967 נוסעת לאה, אישה צעירה בוגרת סמינר למורות, לנסות את מזלה ... מדי שנה, לקראת ראש השנה, כותבת לאה לחברותיה מן הסמינר ומספרת להן על קורותיה בשנה שחלפה.
החיפוש אחר האושר והעושר מתגלה כמתעתע. לאה היא אישה יפה. יפה מאוד. גברים מחזרים אחריה - ושוברים את ליבה. גם החלומות על התבססות כלכלית נתקלים, שוב ושוב, באותה מציאות: רחובות אמריקה אינם מרוצפים זהב.
שנים טובות הוא רומן מכתבים ייחודי: לא חליפת מכתבים, כי אם רצף איגרות "שנה טובה" הנפרש על פני חיים שלמים, מנעורים עד זקנה, במרווחים קבועים של שנה אחת. זוהי יצירה מלאה שנינות ואירוניה, המזמינה את הקוראים למעין משחק בלשי ופסיכולוגי של קריאה בין השורות: לפענח את הנאמר, ולהסיק מתוך כך על מה שלא נאמר. תוך כדי קריאה אנחנו מוצאים את עצמנו מרותקים לעלילת החיים הנפרשת בפנינו בהדרגה: שנה אחר שנה, מהמורה אחר מהמורה, לאה מתגלה לעינינו כאישה מלאה אופטימיות, תושייה ושמחת חיים.
זהו ספר על הגירה, על התבגרות, על תקוות גדולות ואכזבות גדולות לא פחות. אבל יותר מכל, זהו ספר על אהבת אדם, אהבת החיים ואהבת הכתיבה. בזכות כל אלה היו ללאה, למרות הכל, שנים טובות.
שנים טובות הוא ספרה העשירי של מאיה ערד בהוצאת חרגול. קדמו לו רבי מכר כמו מקום אחר ועיר זרה, שבע מידות רעות, העלמה מקזאן וקנאת סופרות, שזכו לשבחי הביקורת והקנו לה מקום מרכזי בספרות העברית.
החיפוש אחר האושר והעושר מתגלה כמתעתע. לאה היא אישה יפה. יפה מאוד. גברים מחזרים אחריה - ושוברים את ליבה. גם החלומות על התבססות כלכלית נתקלים, שוב ושוב, באותה מציאות: רחובות אמריקה אינם מרוצפים זהב.
שנים טובות הוא רומן מכתבים ייחודי: לא חליפת מכתבים, כי אם רצף איגרות "שנה טובה" הנפרש על פני חיים שלמים, מנעורים עד זקנה, במרווחים קבועים של שנה אחת. זוהי יצירה מלאה שנינות ואירוניה, המזמינה את הקוראים למעין משחק בלשי ופסיכולוגי של קריאה בין השורות: לפענח את הנאמר, ולהסיק מתוך כך על מה שלא נאמר. תוך כדי קריאה אנחנו מוצאים את עצמנו מרותקים לעלילת החיים הנפרשת בפנינו בהדרגה: שנה אחר שנה, מהמורה אחר מהמורה, לאה מתגלה לעינינו כאישה מלאה אופטימיות, תושייה ושמחת חיים.
זהו ספר על הגירה, על התבגרות, על תקוות גדולות ואכזבות גדולות לא פחות. אבל יותר מכל, זהו ספר על אהבת אדם, אהבת החיים ואהבת הכתיבה. בזכות כל אלה היו ללאה, למרות הכל, שנים טובות.
שנים טובות הוא ספרה העשירי של מאיה ערד בהוצאת חרגול. קדמו לו רבי מכר כמו מקום אחר ועיר זרה, שבע מידות רעות, העלמה מקזאן וקנאת סופרות, שזכו לשבחי הביקורת והקנו לה מקום מרכזי בספרות העברית.
355 pages, ebook
First published January 1, 2023
51 people are currently reading
303 people want to read
About the author
Maya Arad
17 books58 followersמאיה ערד נולדה בראשון לציון בכ"ח בטבת תשל"א, 25 בינואר 1971 להוריה טובה ויוסף ערד. גדלה והתחנכה בקיבוץ נחל עוז ובראשון לציון. לאחר לימודי יסוד ותיכון בראשון לציון התגייסה לצה"ל ושירתה במדור הסברה של חיל החינוך, בו פגשה את רויאל נץ. מאיה למדה בלשנות ולימודים קלאסיים לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב ובלשנות לדוקטורט באוניברסיטת לונדון. לימדה באוניברסיטאות שונות, ביניהן הארוורד, ז'נבה וסנקט-פטרבורג. ספרה "מקום אחר ועיר זרה" זיכה אותה בפרס משרד החינוך ליצירת ביכורים, נבחר לחמישיית המועמדים הסופית לפרס ספיר לשנת 2005 והועלה כמחזה בתיאטרון הקאמרי (בבימוי אלדד זיו ומוסיקה מאת אלון אולארצ'יק). כיום מאיה מלמדת באוניברסיטת סטנפורד. נשואה לרויאל נץ ואם לשתי בנות.
Ratings & Reviews
Friends & Following
Create a free account to discover what your friends think of this book!
Community Reviews
Displaying 1 - 30 of 50 reviews
March 7, 2023
לאה, בוגרת סמינר למורות, עולה חדשה מרומניה, כותבת בכל ראש השנה מכתב "שנה טובה" לחברותיה לסמינר, שמסכם את קורותיה בשנה האחרונה. לאה בשלב מסוים עוברת לארה"ב ושם חיה את רוב חייה. היא מתמודדת עם מערכות יחסים עם גברים שונים, גידול ילדיה, ענייני פרנסה וקריירה, ועוד, וכל זה על רקע התקופה, משנות השישים ועד שנות האלפיים.
המכתבים מגלים טפח ומסתירים טפחיים, ומזכירים את הנעשה ברשתות החברתיות של היום - כיצד מציגים את הדברים בצורה מאוד מסוימת וחיובית, ולא חושפים הכל... בסופו של כל מכתב מוסיפה לאה מכתב פרטי המיועד לעיניה של חברה אחת בלבד מהסמינר - מירה - ושם היא מפרטת יותר על האמת, אבל כפי שמסתבר לנו בהמשך, גם ממירה היא מסתירה דברים... ואנחנו הקוראים, גם בגלל הפרספקטיבה ההיסטורית, יודעים עוד לפני הגיבורה שדברים מסוימים עומדים לקרות לה, וגם מצליחים (לפעמים) לקרוא בין השורות מה באמת קורה לעומת מה היא מציגה בפני העולם.
הספר עוסק בנושאים שמאיה ערד עוסקת בהם רבות, כמו עולמם של נשים, עולמם של המהגרים לארה"ב, יחסי הורים-ילדים ועוד. בהקשר הזה הרבה דברים הזכירו לי את הספר "המורה לעברית" שלה. יש גם הופעה והתייחסות משעשעת מאוד למאיה ערד עצמה.
אני אוהבת את כתיבתה של מאיה ערד, דמותה של לאה מאוד נוגעת ללב ומאוד התרגשתי תוך כדי קריאת הספר, ובמיוחד בסופו, וחשבתי על לאה רבות, כאילו היא דמות אמיתית, מכרה רחוקה שאני מכירה... ממליצה מאוד.
המכתבים מגלים טפח ומסתירים טפחיים, ומזכירים את הנעשה ברשתות החברתיות של היום - כיצד מציגים את הדברים בצורה מאוד מסוימת וחיובית, ולא חושפים הכל... בסופו של כל מכתב מוסיפה לאה מכתב פרטי המיועד לעיניה של חברה אחת בלבד מהסמינר - מירה - ושם היא מפרטת יותר על האמת, אבל כפי שמסתבר לנו בהמשך, גם ממירה היא מסתירה דברים... ואנחנו הקוראים, גם בגלל הפרספקטיבה ההיסטורית, יודעים עוד לפני הגיבורה שדברים מסוימים עומדים לקרות לה, וגם מצליחים (לפעמים) לקרוא בין השורות מה באמת קורה לעומת מה היא מציגה בפני העולם.
הספר עוסק בנושאים שמאיה ערד עוסקת בהם רבות, כמו עולמם של נשים, עולמם של המהגרים לארה"ב, יחסי הורים-ילדים ועוד. בהקשר הזה הרבה דברים הזכירו לי את הספר "המורה לעברית" שלה. יש גם הופעה והתייחסות משעשעת מאוד למאיה ערד עצמה.
אני אוהבת את כתיבתה של מאיה ערד, דמותה של לאה מאוד נוגעת ללב ומאוד התרגשתי תוך כדי קריאת הספר, ובמיוחד בסופו, וחשבתי על לאה רבות, כאילו היא דמות אמיתית, מכרה רחוקה שאני מכירה... ממליצה מאוד.
November 11, 2025
I’ve never devoured a book so fast where I struggled with the main character so much, but that struggle is exactly what makes this book so beautiful when you finish it.
February 1, 2023
A masterpiece by a master storyteller.
רכבת הרים רגשית, כאשר דרך מכתבים אנחנו פוסעים צעד אחר צעד, פותרים את התעלומה שהיא חייה של הדמות הראשית, באחת היצירות הכי מרגשות ומיוחדות שיצא לי לקרוא.
רכבת הרים רגשית, כאשר דרך מכתבים אנחנו פוסעים צעד אחר צעד, פותרים את התעלומה שהיא חייה של הדמות הראשית, באחת היצירות הכי מרגשות ומיוחדות שיצא לי לקרוא.
September 17, 2025
ספר נוגע ללב שקשה להניח. המכתבים מנקודת מבטה של לאה הגיבורה מתארים באופן פשוט ויומיומי את חייה הבכלל לא פשוטים. במיוחד מרתק לראות את העולם המשתנה מנקודת מבטה של הגיבורה, בהתחלה כאישה צעירה ומהגרת ועד לימיה האחרונים. מומלץ מאוד!!
December 12, 2025
3.5 This book is at once quite ordinary, yet it is compelling. Interestingly I found the main character to be very ordinary, if not boring, yet I raced through it.
September 14, 2025
I found this book very moving on many levels. It’s a compilation of 50 letters the protagonist wrote to college friends in Israel every Jewish new year. It’s really a sign of the times what it was like for women for her having immigrated from Romania to Israel, and then Israel to the United States. It reminds me a lot of my mother who immigrated from Israel to Canada in the late 1950s who made reel-to-reel audio recordings to send home.
October 5, 2025
One of the best books I read this year. Well written and much food for thought. Helped to get into the mood by reading the first month of the Jewish year. Highly recommend.
February 3, 2023
ספר מצוין, קראתי מהר ונהניתי. המשחק בין מה שנאמר לכולן ומה שלא הוא מתוחכם ומעורר מחשבה. בניגוד לדמויות אחרות של ערד, מצאתי את עצמי ממש לטובתה של לאה, רוצה שיהיה לה טוב.
October 19, 2025
Received as the first offering in the Jewish Book Council “Nu Reads” book subscription.
I connected so hard with protagonist Leah in the beginning, which made this book sorely morph into something akin to horror. Perhaps not what you thinking of as a slow build up horror book but I keep reading this with a sense of dread as her life just slowly unfolds into disaster…. Through poor choices or the men she dates/married just take advantage of her. So well written as it’s all in letters to friends for New Years so everything is written with a golden glean to it and you have to read between the lines to get the full story. I honestly cried so much at the end where she finally writes a candid letter explaining why she wrote letters every single year when none of the other girls would write her any letters back and OMG did I feel it so much. I actually tried the same thing when I graduated from high school, but I gave up after two years when nobody wrote back. It was just really wonderful to read a story where a main character struggles to maintain friendships because for most of my life, I have had this terrible struggle. And I honestly wonder if I share something with the main character, this shame at being raised to believe you are unlovable, this trained trait to be a people pleaser and put everybody else first, and a mistake for falling for a guy who quite literally tells you that they are hoping that they can ride upon your own drive to do a lot with your life while doing nothing with theirs… All because being “loved” was all you were told you’re worth was tied to by the same people who raised you to make you feel like you were so terrible that you were beyond love. Omg so well done and it compeled me to keep reading on and on and on.
Highly recommended!!
I connected so hard with protagonist Leah in the beginning, which made this book sorely morph into something akin to horror. Perhaps not what you thinking of as a slow build up horror book but I keep reading this with a sense of dread as her life just slowly unfolds into disaster…. Through poor choices or the men she dates/married just take advantage of her. So well written as it’s all in letters to friends for New Years so everything is written with a golden glean to it and you have to read between the lines to get the full story. I honestly cried so much at the end where she finally writes a candid letter explaining why she wrote letters every single year when none of the other girls would write her any letters back and OMG did I feel it so much. I actually tried the same thing when I graduated from high school, but I gave up after two years when nobody wrote back. It was just really wonderful to read a story where a main character struggles to maintain friendships because for most of my life, I have had this terrible struggle. And I honestly wonder if I share something with the main character, this shame at being raised to believe you are unlovable, this trained trait to be a people pleaser and put everybody else first, and a mistake for falling for a guy who quite literally tells you that they are hoping that they can ride upon your own drive to do a lot with your life while doing nothing with theirs… All because being “loved” was all you were told you’re worth was tied to by the same people who raised you to make you feel like you were so terrible that you were beyond love. Omg so well done and it compeled me to keep reading on and on and on.
Highly recommended!!
August 5, 2025
The beauty of creating a record, even if not entirely reliable (cities in Massachusetts and Silicon Valley, California; 1966 to 2016): The centuries-old tradition of sending Rosh Hashanah cards wishing a Happy New Year – “Shana Tova” in Hebrew – to Jewish family and friends inspires this outstanding epistolary novel spanning fifty years in the life of an Israeli immigrant in America.
Another winning work by the literary duo of Arad and Jessica Cohen. Arad is “considered the most accomplished Hebrew-language writer living outside of Israel”; Cohen the most sought-after Hebrew-English translator. In 2024, their The Hebrew Teacher novel (see: https://enchantedprose.com/the-hebrew...) was recognized as the best Hebrew Fiction in Translation by the National Jewish Book Awards.
As that novel’s subtitle indicates, it blends three novellas together, whereas Happy New Years is entirely told through the epistolary format. The 2024 novel revolves around a Hebrew teacher living in Silicon Valley, where Happy New Years is also set for the majority of the years, and is where Arad is Stanford University’s Writer in Residence at the Taube Center for Jewish Studies.
The new voice is Leah Zuckerman’s, when she comes to America for a job at a Jewish school to teach Hebrew that didn’t materialize. The first of many disappointments for the “dreamer,” the resourceful go-getter who’s not someone “to be pushed to the sidelines or feel inferior.”
Leah is an “optimist.” You’ll likely vacillate between her rubbing you the wrong way in the early letters and admiring her as she goes through the ups and downs of a woman’s life. There’s much to relate to: identity searching, seeking friendships, feeling valued/loved/noticed, marriage, divorce, motherhood joys/challenges, single-parenting, the bliss of grandparenthood, and connectedness as an antidote to loneliness.
Two other unusual voices narrate Happy New Years in a Preface and Afterword. Each strikingly original. Both fictional although the first, a historian, might seem real until he spouts contradictory messages that do give a compelling first impression of Arad’s ingenuity.
Dr. Gavriella Sadan, “respected scholar of contemporary feminist thought” states: “the letters you are about to read have no literary merit.” Does this imply Jewish novels are without exceptional literary achievements? (A topic for a different post, which would focus on a whole body of Holocaust literature that should concern us all.) Or, a niche market offered by his suggestion driven by “sales revenue”? Then, she rejects her own thesis asking, “Who determines the literary merit – the value – of a given text?” and answers her own question declaring the novel is of “enormous historical and ideological value.”
She also implies we ought to question Leah’s reliability. For good reason, as the letters are unorthodox.
Typically, a short and sweet Jewish New Year’s card is sent to commemorate the start of the ten-day High Holy Days, dictated by the Jewish/Hebrew calendar that follows lunar months and solar years. (Note: all the letters fall within September and October timed to the holidays except for the first dated in November. The reason reflects early feeling about Leah.)
Leah’s lengthy missives aren’t cards. They’re letters she sends to women from her days at a women’s teaching college in Israel. Chiefly focused on herself, almost as an afterthought she’ll close with a traditional wish, sometimes commenting about news she’s learned about one or more of the addressees. Who change year-to-year. Depending on who has reciprocated with a card the prior year, whether Leah is asking for a favor from someone on the list, or someone wants something from the U.S.
With the exception of Mira, to whom she confides in to the extent she’s capable emotionally and with/without the wisdom she gains over the years. When she does write to others, the letters always end with a P.S. or a P.P.S. for Mira’s eyes only.
The first letter, only to Mira, introduces us to her special status and does raise the question of whether she’s a reliable narrator. Titled the Prologue, it establishes Leah’s outsiderness: the “group would not accept me precisely because I sought my place in it like any other girl.” Why? She explains she wasn’t born in Israel, a sabra in Hebrew. The statement takes us aback as Israel has been granting all Jewish people citizenship since 1950 under the Law of Return. Leah is revealing a lesser known piece of history in the newly created State of Israel as it relates to the past history of Romanian Jews who immigrated to Israel.
Later Leah tells Mira, “With you I can be more candid than I would allow myself with the other ‘girls’.” Confessions that mount and become starker, painful, and more truthful except for the ending when Leah reveals not everything. By that point, Leah feels like a believable narrator who hides achingly difficult emotions that make us human.
The voice and narrative of the Afterword loops back to the preface, but you will not have seen it coming. It sheds new light on the value of the letters.
In the early years, Leah does a fair amount of boasting, especially about her beauty. She feels like a social media posting only her rosy news that her new life is great, likely engendering feelings of inadequacy, jealousy, and resentment. Which may be the reason some/many don’t return a holy holiday card. Leah’s tone and words feel overly self-absorbed and insensitive. She will come to see her beauty has led to poor decisions resulting in getting burnt, betrayed, scandalized, and misunderstood.
Compare that to what Leah knows and shares: the Hebrew language, Jewish traditions, Israeli nationalism, and Israel’s long history of conflicts and wars.
What Leah also represents isn’t just an Israeli immigrant’s point of view coming to America, but the more universal, persistent theme of an immigrant’s experience missing their homeland. A valid reason for Leah’s letter writing ritual: a link to her memories and homeland.
In the case of Israel, the novel provides a unique perspective on immigration. Historically steeped in the Israeli concept of making “Aliyah,” the Hebrew word for returning to Israel.
Leah also portrays the transience of Americans moving for jobs, marriage, divorce, financial reasons. Over the fifty years, the letters can also be viewed as diaries written by a young, idealistic self who grows more pragmatic as she matures and ages.
The letters are also historical accounts of changes in America and Israel. As well as a vehicle for learning about Jewish customs. One celebrated on the first two nights of Rosh Hashanah. Honeyed recipes (dipped in apples, “roast chicken with honey sauce,” honey cake) symbolizing the hopes for a lovely (sweet) new year. Nostalgia is the name of the game here as today’s families are often far-flung. Extended leaves opened on the dining table to make room may no longer be needed.
Other traditions include getting married “under the chupah,” and Leah’s assertions that she’s not a “yoredet” – someone who forsakes “their homeland for the good life in America.”
By 1982, Leah is already missing the “olden day atmosphere.” In this case, the sending of physical Rosh Hashanah cards. It’s unclear to what extent e-cards and emails have ended the practice, but the decline inevitable.
At some point, Leah switches to “Dear Friends.” Did she get tired of reminding herself of how fickle women can be? Or something else?
Whether Leah Zuckerman is a composite of many women or a single one Maya Arad has crossed paths with since immigrating to America over twenty-five years ago, she knows her intimately. You will too because she deeply values friendship, love, family, home, and learning.
Another winning work by the literary duo of Arad and Jessica Cohen. Arad is “considered the most accomplished Hebrew-language writer living outside of Israel”; Cohen the most sought-after Hebrew-English translator. In 2024, their The Hebrew Teacher novel (see: https://enchantedprose.com/the-hebrew...) was recognized as the best Hebrew Fiction in Translation by the National Jewish Book Awards.
As that novel’s subtitle indicates, it blends three novellas together, whereas Happy New Years is entirely told through the epistolary format. The 2024 novel revolves around a Hebrew teacher living in Silicon Valley, where Happy New Years is also set for the majority of the years, and is where Arad is Stanford University’s Writer in Residence at the Taube Center for Jewish Studies.
The new voice is Leah Zuckerman’s, when she comes to America for a job at a Jewish school to teach Hebrew that didn’t materialize. The first of many disappointments for the “dreamer,” the resourceful go-getter who’s not someone “to be pushed to the sidelines or feel inferior.”
Leah is an “optimist.” You’ll likely vacillate between her rubbing you the wrong way in the early letters and admiring her as she goes through the ups and downs of a woman’s life. There’s much to relate to: identity searching, seeking friendships, feeling valued/loved/noticed, marriage, divorce, motherhood joys/challenges, single-parenting, the bliss of grandparenthood, and connectedness as an antidote to loneliness.
Two other unusual voices narrate Happy New Years in a Preface and Afterword. Each strikingly original. Both fictional although the first, a historian, might seem real until he spouts contradictory messages that do give a compelling first impression of Arad’s ingenuity.
Dr. Gavriella Sadan, “respected scholar of contemporary feminist thought” states: “the letters you are about to read have no literary merit.” Does this imply Jewish novels are without exceptional literary achievements? (A topic for a different post, which would focus on a whole body of Holocaust literature that should concern us all.) Or, a niche market offered by his suggestion driven by “sales revenue”? Then, she rejects her own thesis asking, “Who determines the literary merit – the value – of a given text?” and answers her own question declaring the novel is of “enormous historical and ideological value.”
She also implies we ought to question Leah’s reliability. For good reason, as the letters are unorthodox.
Typically, a short and sweet Jewish New Year’s card is sent to commemorate the start of the ten-day High Holy Days, dictated by the Jewish/Hebrew calendar that follows lunar months and solar years. (Note: all the letters fall within September and October timed to the holidays except for the first dated in November. The reason reflects early feeling about Leah.)
Leah’s lengthy missives aren’t cards. They’re letters she sends to women from her days at a women’s teaching college in Israel. Chiefly focused on herself, almost as an afterthought she’ll close with a traditional wish, sometimes commenting about news she’s learned about one or more of the addressees. Who change year-to-year. Depending on who has reciprocated with a card the prior year, whether Leah is asking for a favor from someone on the list, or someone wants something from the U.S.
With the exception of Mira, to whom she confides in to the extent she’s capable emotionally and with/without the wisdom she gains over the years. When she does write to others, the letters always end with a P.S. or a P.P.S. for Mira’s eyes only.
The first letter, only to Mira, introduces us to her special status and does raise the question of whether she’s a reliable narrator. Titled the Prologue, it establishes Leah’s outsiderness: the “group would not accept me precisely because I sought my place in it like any other girl.” Why? She explains she wasn’t born in Israel, a sabra in Hebrew. The statement takes us aback as Israel has been granting all Jewish people citizenship since 1950 under the Law of Return. Leah is revealing a lesser known piece of history in the newly created State of Israel as it relates to the past history of Romanian Jews who immigrated to Israel.
Later Leah tells Mira, “With you I can be more candid than I would allow myself with the other ‘girls’.” Confessions that mount and become starker, painful, and more truthful except for the ending when Leah reveals not everything. By that point, Leah feels like a believable narrator who hides achingly difficult emotions that make us human.
The voice and narrative of the Afterword loops back to the preface, but you will not have seen it coming. It sheds new light on the value of the letters.
In the early years, Leah does a fair amount of boasting, especially about her beauty. She feels like a social media posting only her rosy news that her new life is great, likely engendering feelings of inadequacy, jealousy, and resentment. Which may be the reason some/many don’t return a holy holiday card. Leah’s tone and words feel overly self-absorbed and insensitive. She will come to see her beauty has led to poor decisions resulting in getting burnt, betrayed, scandalized, and misunderstood.
Compare that to what Leah knows and shares: the Hebrew language, Jewish traditions, Israeli nationalism, and Israel’s long history of conflicts and wars.
What Leah also represents isn’t just an Israeli immigrant’s point of view coming to America, but the more universal, persistent theme of an immigrant’s experience missing their homeland. A valid reason for Leah’s letter writing ritual: a link to her memories and homeland.
In the case of Israel, the novel provides a unique perspective on immigration. Historically steeped in the Israeli concept of making “Aliyah,” the Hebrew word for returning to Israel.
Leah also portrays the transience of Americans moving for jobs, marriage, divorce, financial reasons. Over the fifty years, the letters can also be viewed as diaries written by a young, idealistic self who grows more pragmatic as she matures and ages.
The letters are also historical accounts of changes in America and Israel. As well as a vehicle for learning about Jewish customs. One celebrated on the first two nights of Rosh Hashanah. Honeyed recipes (dipped in apples, “roast chicken with honey sauce,” honey cake) symbolizing the hopes for a lovely (sweet) new year. Nostalgia is the name of the game here as today’s families are often far-flung. Extended leaves opened on the dining table to make room may no longer be needed.
Other traditions include getting married “under the chupah,” and Leah’s assertions that she’s not a “yoredet” – someone who forsakes “their homeland for the good life in America.”
By 1982, Leah is already missing the “olden day atmosphere.” In this case, the sending of physical Rosh Hashanah cards. It’s unclear to what extent e-cards and emails have ended the practice, but the decline inevitable.
At some point, Leah switches to “Dear Friends.” Did she get tired of reminding herself of how fickle women can be? Or something else?
Whether Leah Zuckerman is a composite of many women or a single one Maya Arad has crossed paths with since immigrating to America over twenty-five years ago, she knows her intimately. You will too because she deeply values friendship, love, family, home, and learning.
August 3, 2025
Rating: 4* of five
The Publisher Says: After emigrating to the United States in the mid-1960s, Leah maintains her connection to Israel by writing an annual letter on the Jewish new year to her old friends from a women's teaching college.
Comprising five decades of correspondence, the novel skillfully weaves together Leah's high hopes and deep disappointments as she navigates relationships, marriage, divorce, single motherhood, financial struggles, and professional ups and downs. Leah's relentless optimism and cheerfulness conceal disturbing truths behind her carefully crafted words. As her letters turn increasingly introspective, the secrets and shame that shaped her trajectory unravel.
This is the epistolary novel at its best, inviting the reader to play detective and probe between the lines of Leah's insistently rosy portrayal of her life. Gradually piecing together her true circumstances, we are charmed into forgiving her minor deceptions and richly rewarded with the profound insights that Leah's self-constructed narrative reveals.
I RECEIVED A DRC FROM THE PUBLISHER VIA EDELWEISS+. THANK YOU.
My Review: What does a lifetime of dissembling hide? What does a multi-decade one-sided relationship require of the one creating it? Leah, sixty years ago, made temporary friendships she mistook for real friendships (or tried to will into real friendships) in Israel before emigrating to the US. The reason she emigrated, like everything else in her life, is behind a scrim of what she wants these "friends" to see.
It's a common enough experience to commit to a relationship that the other party/s are not having, mostly in earlier life; but to continue to make the effort to inform these clearly indifferent people of what she wants them to think is her life...! The effort, the energy put into thinking of what it *should* be, this life she's crafted. I was slightly in awe at the artifice of the story as Author Arad told it.
But really now, is Leah doing anything most all of us do not do? Is the Story of Your Life the real story, or curated by memory to make your mistakes, cruelties, neglectful unkindnesses tolerable to the You doing the thinking? Leah is all of us, I think, at least those of us not doing ourselves the service of going into therapy.
I'm not all the way sure most people will bother to look past a narrative device, the epistolary novel, to look into a deeper crevice of Leah's commonality with us all: what stories is she telling herself to get through her life? Is it a life, or an existence, as she is experiencing it? And how are we all using these same means to be in any way satisfied by life as we live it? I'm guessing a lot of Leahs are just not ready or willing or able to stop writing their own letters, the literal scripts (in its multiple senses) of artifice and craftsmanship. The bulk of people are the Cleopatras of old, barging down Denial.
So it was that Leah won my sympathy as she lived the life she had to, and showed the life she wanted in letters to people who never cared much. Author Arad weaves the two together all the way through the story but it isn't obvious how until the ending. I know most of y'all wouldn't be bothered by a spoiler, but...well...the noisy ones would, so not this time.
I'll say this much: I was deeply satisfied, fulfilled even, by the resolution. That's saying a lot.
The Publisher Says: After emigrating to the United States in the mid-1960s, Leah maintains her connection to Israel by writing an annual letter on the Jewish new year to her old friends from a women's teaching college.
Comprising five decades of correspondence, the novel skillfully weaves together Leah's high hopes and deep disappointments as she navigates relationships, marriage, divorce, single motherhood, financial struggles, and professional ups and downs. Leah's relentless optimism and cheerfulness conceal disturbing truths behind her carefully crafted words. As her letters turn increasingly introspective, the secrets and shame that shaped her trajectory unravel.
This is the epistolary novel at its best, inviting the reader to play detective and probe between the lines of Leah's insistently rosy portrayal of her life. Gradually piecing together her true circumstances, we are charmed into forgiving her minor deceptions and richly rewarded with the profound insights that Leah's self-constructed narrative reveals.
I RECEIVED A DRC FROM THE PUBLISHER VIA EDELWEISS+. THANK YOU.
My Review: What does a lifetime of dissembling hide? What does a multi-decade one-sided relationship require of the one creating it? Leah, sixty years ago, made temporary friendships she mistook for real friendships (or tried to will into real friendships) in Israel before emigrating to the US. The reason she emigrated, like everything else in her life, is behind a scrim of what she wants these "friends" to see.
It's a common enough experience to commit to a relationship that the other party/s are not having, mostly in earlier life; but to continue to make the effort to inform these clearly indifferent people of what she wants them to think is her life...! The effort, the energy put into thinking of what it *should* be, this life she's crafted. I was slightly in awe at the artifice of the story as Author Arad told it.
But really now, is Leah doing anything most all of us do not do? Is the Story of Your Life the real story, or curated by memory to make your mistakes, cruelties, neglectful unkindnesses tolerable to the You doing the thinking? Leah is all of us, I think, at least those of us not doing ourselves the service of going into therapy.
I'm not all the way sure most people will bother to look past a narrative device, the epistolary novel, to look into a deeper crevice of Leah's commonality with us all: what stories is she telling herself to get through her life? Is it a life, or an existence, as she is experiencing it? And how are we all using these same means to be in any way satisfied by life as we live it? I'm guessing a lot of Leahs are just not ready or willing or able to stop writing their own letters, the literal scripts (in its multiple senses) of artifice and craftsmanship. The bulk of people are the Cleopatras of old, barging down Denial.
So it was that Leah won my sympathy as she lived the life she had to, and showed the life she wanted in letters to people who never cared much. Author Arad weaves the two together all the way through the story but it isn't obvious how until the ending. I know most of y'all wouldn't be bothered by a spoiler, but...well...the noisy ones would, so not this time.
I'll say this much: I was deeply satisfied, fulfilled even, by the resolution. That's saying a lot.
June 9, 2023
סיפורה של לאה צוקרמן אבל לא רק.
ילידת רומניה שעלתה לישראל כילדה לחור נידח בנגב ובגיל עשרים בערך, אחרי לימודיה בסמינר עם משמעת לא קלה עברה לארצות הברית לתקופה שהיתה אמורה להיות שנים ספורות והתארכה ליובל. זהו גם סיפורם של הדורות שיבואו, העולם שהשתנה והטבע האנושי.
סיפור חייה עובר דרך ה'שנות טובות' הזכורות לחלקנו- עם זהבים ונצנצים ששמנו בחרדת קודש במעטפה מבויילת עם 'שתהיה שנה טובה ומתוקה'. את הברכות היא משכפלת (התגלית ששמה 'מכונת צילום' מכה אותה בתדהמה) ושולחת לחברות עימן למדה- מירה, פנינה, דבורה, רבקה'לה, זהבה, ציפי, רינה, שושי, עליזה, חני, נחמה ודינה. לעתים היא שולחת מכתב נפרד לנפש הקרובה ביניהן- מירה'לה- בו היא מפרטת יותר, שופכת את הלב והמועקות, ויש. את הטוב והרע.
לאה גדלה מנערה יפה לאישה מושכת. במונחי שנות הששים נתפסה כפתיינית ומופקרת לא קטנה, בצדק או שלא. היום יש מי שהיו מכנים אותה 'שרלילה'. טרמפ מקרי בצעירותה גרם לה להתאהב עמוקות באריק, קצין בדרגת סרן. ואבוי, נשוי.
היא עושה כמיטב יכולתה להצליח בארץ האפשרויות במקומות שונים בה. כדי להתפרנס היא שולחת ידה בעבודות שונות ומתמחה עם הזמן בנדל"ן. היא משקיענית, עובדת קשה ומאמינה שבאמריקה מי שמתאמץ יצליח. אופטימיסטית חסרת תקנה גם בזמנים קשים, משברים כספיים ואישיים ומתעקשת לראות את האור בקצה המנהרה. יש בה נאיביות ואמונה ש'יהיה טוב' גם בקשרים עם גברים כולל ג'ף לו ילדה את יונתן וארי ומתגלה כ'שליימזל' ודרעק.
חייה הם רצף עליות ונפילות. פסגות ותהומות, בחירות מחורבנות והצלחות. ההתרסקות הכללית והפרטית במשבר 2008 בצד חופשות מדהימות עם בן הזוג הנדיב לז. חלק מבחירותיה הגרועות בשל העדר ניסיון בגיל צעיר.
השנים טסות, התינוקות של חברותיה גדלים וחלקם הורים בעצמם. בצד השמחה על הנכדים צער על מי שהלכו לעולמם.
ובין הדפים מתגלה ההיסטוריה הישראלית ממלחמת ששת הימים ויום כיפור. ההתפתחות המואצת שהיא עדה לה בביקורים. פערי המנטליות. בארצות הברית מתווך זה מקצוע רציני, מכובד ומחייב, לא ה'חאפ לאפ' הישראלי. חרדת הקודש שמייחסים האמריקאים לחג המולד.
הטבע האנושי שיכול להיות מקסים ואנושי בצד נבזות של עורכי דין ויורשים (של לז, למשל). 'חברות' היכולות להכפיש ולהעליל ללא בושה.
כישראלית היא מתקשה לתפוס תחילה את מימדי היבשת. שעת נסיעה לעבודה היא דבר שבשיגרה כמו גם ילדים ונכדים במרחק שעות טיסה.
ה'שנות טובות' במעטפה שעברו הסבה לאימוג'ים בסלולרי. העולם החדש. תגלית האימייל וחברה קטנה בשם 'גוגל'. ההלם אחרי 9/11.
חמישים שנה הם פסיק בהיסטוריה אך נתח נכבד בחיים ופרק זמן שיכול לשנות את העולם מקצה לקצה.
פער הדורות וערכים שהשתנו. כשקשיש צובט בחיבה את לחיה של נכדתה בת השש-שבע היא אומרת 'אל תיגע בי בבקשה, לא נעים לי' והוא נכלם. היא כילדה היתה חוטפת סטירה על עזות הפנים. משפחות ללא נישואין או חד מיניות, בקרב בני דורה זה היה בלתי נתפס.
הספר נחתם במכתב החמישים והאחרון של לאה ופרק שכתב בנה יונתן שישפכו אור נוסף.
משובץ פה ושם ביטויים ועגה כמו 'ביג מיסטייק', No ring no bring, ירידת ערך נדל"ן-under water .שמאטעס, צאצקע ובובולינה.
('איך היינו אומרים? גוף פצצה, פנים אחרי הפצצה' ).
אז מי את, לאה?
ילידת רומניה שעלתה לישראל כילדה לחור נידח בנגב ובגיל עשרים בערך, אחרי לימודיה בסמינר עם משמעת לא קלה עברה לארצות הברית לתקופה שהיתה אמורה להיות שנים ספורות והתארכה ליובל. זהו גם סיפורם של הדורות שיבואו, העולם שהשתנה והטבע האנושי.
סיפור חייה עובר דרך ה'שנות טובות' הזכורות לחלקנו- עם זהבים ונצנצים ששמנו בחרדת קודש במעטפה מבויילת עם 'שתהיה שנה טובה ומתוקה'. את הברכות היא משכפלת (התגלית ששמה 'מכונת צילום' מכה אותה בתדהמה) ושולחת לחברות עימן למדה- מירה, פנינה, דבורה, רבקה'לה, זהבה, ציפי, רינה, שושי, עליזה, חני, נחמה ודינה. לעתים היא שולחת מכתב נפרד לנפש הקרובה ביניהן- מירה'לה- בו היא מפרטת יותר, שופכת את הלב והמועקות, ויש. את הטוב והרע.
לאה גדלה מנערה יפה לאישה מושכת. במונחי שנות הששים נתפסה כפתיינית ומופקרת לא קטנה, בצדק או שלא. היום יש מי שהיו מכנים אותה 'שרלילה'. טרמפ מקרי בצעירותה גרם לה להתאהב עמוקות באריק, קצין בדרגת סרן. ואבוי, נשוי.
היא עושה כמיטב יכולתה להצליח בארץ האפשרויות במקומות שונים בה. כדי להתפרנס היא שולחת ידה בעבודות שונות ומתמחה עם הזמן בנדל"ן. היא משקיענית, עובדת קשה ומאמינה שבאמריקה מי שמתאמץ יצליח. אופטימיסטית חסרת תקנה גם בזמנים קשים, משברים כספיים ואישיים ומתעקשת לראות את האור בקצה המנהרה. יש בה נאיביות ואמונה ש'יהיה טוב' גם בקשרים עם גברים כולל ג'ף לו ילדה את יונתן וארי ומתגלה כ'שליימזל' ודרעק.
חייה הם רצף עליות ונפילות. פסגות ותהומות, בחירות מחורבנות והצלחות. ההתרסקות הכללית והפרטית במשבר 2008 בצד חופשות מדהימות עם בן הזוג הנדיב לז. חלק מבחירותיה הגרועות בשל העדר ניסיון בגיל צעיר.
השנים טסות, התינוקות של חברותיה גדלים וחלקם הורים בעצמם. בצד השמחה על הנכדים צער על מי שהלכו לעולמם.
ובין הדפים מתגלה ההיסטוריה הישראלית ממלחמת ששת הימים ויום כיפור. ההתפתחות המואצת שהיא עדה לה בביקורים. פערי המנטליות. בארצות הברית מתווך זה מקצוע רציני, מכובד ומחייב, לא ה'חאפ לאפ' הישראלי. חרדת הקודש שמייחסים האמריקאים לחג המולד.
הטבע האנושי שיכול להיות מקסים ואנושי בצד נבזות של עורכי דין ויורשים (של לז, למשל). 'חברות' היכולות להכפיש ולהעליל ללא בושה.
כישראלית היא מתקשה לתפוס תחילה את מימדי היבשת. שעת נסיעה לעבודה היא דבר שבשיגרה כמו גם ילדים ונכדים במרחק שעות טיסה.
ה'שנות טובות' במעטפה שעברו הסבה לאימוג'ים בסלולרי. העולם החדש. תגלית האימייל וחברה קטנה בשם 'גוגל'. ההלם אחרי 9/11.
חמישים שנה הם פסיק בהיסטוריה אך נתח נכבד בחיים ופרק זמן שיכול לשנות את העולם מקצה לקצה.
פער הדורות וערכים שהשתנו. כשקשיש צובט בחיבה את לחיה של נכדתה בת השש-שבע היא אומרת 'אל תיגע בי בבקשה, לא נעים לי' והוא נכלם. היא כילדה היתה חוטפת סטירה על עזות הפנים. משפחות ללא נישואין או חד מיניות, בקרב בני דורה זה היה בלתי נתפס.
הספר נחתם במכתב החמישים והאחרון של לאה ופרק שכתב בנה יונתן שישפכו אור נוסף.
משובץ פה ושם ביטויים ועגה כמו 'ביג מיסטייק', No ring no bring, ירידת ערך נדל"ן-under water .שמאטעס, צאצקע ובובולינה.
('איך היינו אומרים? גוף פצצה, פנים אחרי הפצצה' ).
אז מי את, לאה?
November 25, 2025
A one-way epistolary novel giving an insightful look into a woman's life over a 50 year period; the framework, being yearly Rosh Hashanah letters to her fellow teacher's college students in Israel as an American immigrant, foregrounds the changes that occur over that period, in society as technology and feminism and the economy change the shape of reality around her, and in her personal life, which is often difficult. It also highlights what doesn't change over such a timespan, such as one's essential nature, shaped further as it necessarily is by early ingrained socialization (or, you might say, internalized oppression). To put the case here simply: Leah is convinced that the only reason other people might value her is for her looks, which leads her into bad relationships with men and difficulty forming friendships with women.
The letters and thus the novel's text are written with a simple style; as their compiler's editor in the frame story writes, there is no literary merit to them. The novel makes up for this with a high degree of emotional intelligence, and perhaps with an easy reading style depending on what sort of value you might place on that in the context of this sort of book.
There is usually a bifurcation of the letters. First is the general letter to a number of recipients, in which Leah gives a relentlessly optimistic spin on her life over the previous year and on her anticipated prospects, and secondly there is a "P.S." sent only to her best (and, we come to realize, really her only) friend among them. This second part is where she drops the curated and carefully presented image of her life, which you could perhaps compare today to peoples' social media feeds, and is more honest about what is going on. This contrasts with what we've just learned and yet emphasizes further some essential characteristics of Leah's nature, such as her steadfast hold on her naive optimism, or what you could also call her consistent inability to avoid making bad choices. As the decades roll by and information accumulates, the reader comes to a greater understanding of why she kept to the same unfortunate paths and admires her ability to dig herself out of deep holes, materially and emotionally.
Leah's character is frustrating and likely the sort of personality I would shy away from in real life, as many people in the narrative do as well, yet the novel builds a high amount of empathy for her and by its end has become rather emotional and touching. This is aided by Leah's gaining of perspective on her life and the beliefs and forces that have shaped it; alas, this comes very late in life. As I suppose it often does.
First selection of the Jewish Book Council's Nu Reads subscription series.
The letters and thus the novel's text are written with a simple style; as their compiler's editor in the frame story writes, there is no literary merit to them. The novel makes up for this with a high degree of emotional intelligence, and perhaps with an easy reading style depending on what sort of value you might place on that in the context of this sort of book.
There is usually a bifurcation of the letters. First is the general letter to a number of recipients, in which Leah gives a relentlessly optimistic spin on her life over the previous year and on her anticipated prospects, and secondly there is a "P.S." sent only to her best (and, we come to realize, really her only) friend among them. This second part is where she drops the curated and carefully presented image of her life, which you could perhaps compare today to peoples' social media feeds, and is more honest about what is going on. This contrasts with what we've just learned and yet emphasizes further some essential characteristics of Leah's nature, such as her steadfast hold on her naive optimism, or what you could also call her consistent inability to avoid making bad choices. As the decades roll by and information accumulates, the reader comes to a greater understanding of why she kept to the same unfortunate paths and admires her ability to dig herself out of deep holes, materially and emotionally.
Leah's character is frustrating and likely the sort of personality I would shy away from in real life, as many people in the narrative do as well, yet the novel builds a high amount of empathy for her and by its end has become rather emotional and touching. This is aided by Leah's gaining of perspective on her life and the beliefs and forces that have shaped it; alas, this comes very late in life. As I suppose it often does.
First selection of the Jewish Book Council's Nu Reads subscription series.
December 17, 2025
This was an interesting book, with the story told only through yearly Rosh Hashanah/Happy New Year letters. As I was reading the book, I did get invested in the main character, although mostly at what bad decision would she make next and how would that impact her life. She also seemed to be very concerned what others thought of her, which while common, is not something I find inspiring.
Interestingly, I found the short section at the end from the main character's son to be most revealing about what was actually going on, although obviously building on the background from the story that unfolded across 300+ pages.
It definitely made me think about all the events of the past 50+ years and how we change as the years go by. It also made me think about what becomes important as we move from age to age.
The part that put me off the most was the introduction which contained sentences like, "the writer's fascinating perspective reveals the extent to which women and minorities have profoundly internalized the oppressive norms to which they are subjected." I get the events which refer to the how a woman, the main character, interacted with the world, but there was no oppression of minorities in the book. In fact, the only minority that was prominently featured in the book were Jewish people, and since almost all the characters were Jewish, I can't see how this introduction really is appropriate for this book. I'm not a big fan of oppressor/oppressed narratives, especially in cases where people have agency, and certainly the main character had agency. While some awful things happened to her, some were based on society norms at the time the events took place, but many others were just bad decisions made either out of naïveté or stupidity. All that to say that the introduction seemed wholly incoherent and out of place with the story that followed over the next 350+ pages, and I think the book would be better without the introduction.
Interestingly, I found the short section at the end from the main character's son to be most revealing about what was actually going on, although obviously building on the background from the story that unfolded across 300+ pages.
It definitely made me think about all the events of the past 50+ years and how we change as the years go by. It also made me think about what becomes important as we move from age to age.
The part that put me off the most was the introduction which contained sentences like, "the writer's fascinating perspective reveals the extent to which women and minorities have profoundly internalized the oppressive norms to which they are subjected." I get the events which refer to the how a woman, the main character, interacted with the world, but there was no oppression of minorities in the book. In fact, the only minority that was prominently featured in the book were Jewish people, and since almost all the characters were Jewish, I can't see how this introduction really is appropriate for this book. I'm not a big fan of oppressor/oppressed narratives, especially in cases where people have agency, and certainly the main character had agency. While some awful things happened to her, some were based on society norms at the time the events took place, but many others were just bad decisions made either out of naïveté or stupidity. All that to say that the introduction seemed wholly incoherent and out of place with the story that followed over the next 350+ pages, and I think the book would be better without the introduction.
May 14, 2025
Leah, who emigrated to the US in the 1960's, sends an annual letter to her college friends in Israel for 50 years. While it's obvious from the very beginning that she is self-censoring - not always revealing what's really going on with her life, her job, her marriage and relationships, her finances and her children. I got a little impatient with Leah towards the middle of the book especially with her inability to accept full responsibility for the poor choices she made. But as she aged, and becomes a grandmother, she is more introspective and honest, revealing long buried secrets and truths. As the publisher describes it: "This is the epistolary novel at its best, inviting the reader to play detective and probe between the lines of Leah’s insistently rosy portrayal of her life. Gradually piecing together her true circumstances, we are charmed into forgiving her minor deceptions and richly rewarded with the profound insights that Leah’s self-constructed narrative reveals." The way Arad ties things together at the end made me go back and read the beginning of the book again. Like with her novellas in The Hebrew Teacher, Arad provides insights into the experiences of Israelis living in the US, particularly in northern California. Due out in English in August, this is another gem from one of the finest Hebrew writers of her generation and would be interesting to discuss with my book groups (hopefully it will come out on audio).
February 14, 2023
I love Maya Arad’s writing and think it’s a shame that more of her work hasn’t been translated into English. This is an epistolary novel, consisting almost entirely of letters written by one woman, Leah, to her classmates from a teachers’ seminar in Israel. They graduated in 1966 or 65 and Lean conceives the idea of writing a Rosh Hashanah letter to them all every year. The rest aren’t so interested but Leah keeps it up for 50 years. She moves to the US a year after graduation and one of the plot devices, revealed gradually through the book, is how she wound up there. To most of her classmates, Leah is constantly positive, but she saves the more intimate things for postscripts which she includes only in the copies of the letter she sends to the one classmate who really keeps up with her. Her story is ultimately very moving and totally worthwhile. As always, Arad’s writing is very clever. She even makes herself a minor character.
This entire review has been hidden because of spoilers.
September 23, 2024
לאה בוגרת סמינר למורות, מוצאת את עצמה מהגרת לארה"ב ומשם מסופר סיפור חייה באמצעות גלויות שנה טובה "לחברותיה" לסמינר. זה סיפור רגיל, של אישה רגילה, שבהתחלה פשטותו מעלה את השאלה למה הסיפור הזה מעניין? למה לספר דווקא אותו? אבל מאיה ערד, שאוהבת לשחק עם ז'אנרים ומבנים, מפעילה את הקורא באופן מתוחכם, לעיתים הוא יודע יותר מהגיבורה; לעיתים הוא מרגיש שהיא משקרת (ולפעמים היא מודה במכתב הפרטי לחברתה הקרובה); לפעמים הוא רואה את האסון המתקרב (ולו רק בגלל התאריך...) ומופעל בך מנעד של רגשות כלפי לאה, כעס, בוז, רחמים, הערכה, התפעלות וחוזר חלילה. כל כך הרבה מספרת לאה על עצמה אבל מי היא באמת? שורדת כנגד כל הסיכויים? גמל שלא רואה את דבשתו? קורבן סדרתי? מנצלת סדרתית? הכל ביחד?
מאיה ערד הואשמה לא פעם בשנאת דמויותיה (היא גם מתמודדת עם זה בקנאת סופרות) ונדמה לי שמכל דמויותיה לאה, על כל פגמיה, היא הדמות שערד הכי מחבבת.
אחרי הקריאה עלו בי השורות מהשיר בטי בם:
"כמו אחד שלא בטוח, היא כמו נוצה ברוח, הכל קונה מאמינה וכל איש חשוב הלך מבלי לשוב"
"כמו בגלויות, הכל שטויות ואין מה לומר, אם לא היום אולי מחר"
מאיה ערד הואשמה לא פעם בשנאת דמויותיה (היא גם מתמודדת עם זה בקנאת סופרות) ונדמה לי שמכל דמויותיה לאה, על כל פגמיה, היא הדמות שערד הכי מחבבת.
אחרי הקריאה עלו בי השורות מהשיר בטי בם:
"כמו אחד שלא בטוח, היא כמו נוצה ברוח, הכל קונה מאמינה וכל איש חשוב הלך מבלי לשוב"
"כמו בגלויות, הכל שטויות ואין מה לומר, אם לא היום אולי מחר"
November 2, 2025
Maya Arad is a prolific writer in Hebrew living outside of Israel. For those of us wanting to read Israeli writers but only reading in English, it is with excitement that we greet her books when they get translated to English.
I enjoyed her first translation into English, The Hebrew Teacher because it resonated for me about Israelis living in the States.
Happy New Years is also about the Israeli experience in the U.S. This is a story of a woman who moves to the States in the 60's on the pretense of a teaching job. She has aspirations throughout her life to be a writer but the legacy that she leaves behind is these yearly letters she wrote home to her college friends. The book starts out with her son offering these letters to a feminist publisher in an attempt to validate his mother's life.
The concept for the structure of the novel was brilliant. Being one who sent new years' greetings for many years I could totally relate. Wanting to stay in touch with friends from your formative years was also so human and heart warming.
But Leah, the letter writer, though consistent in her intentions is less than truthful in her remissions. She describes only positively her life developments though her post scripts to specific friends reveal more of the tragedy of her poor choices.
I was disappointed in the character that never seemed to learn from her mistakes. She kept looking for a husband, a partner but only seemed to be attracted to men who were already attached, and who never chose her in the end.
In the end, her son, who suffered along with her from her many poor choices, absolves her of her failings. The book held me til the end and aroused in me many feelings, mostly of disappointment which is why I have mixed feelings about it. I didn't like it but I would recommend it.
I enjoyed her first translation into English, The Hebrew Teacher because it resonated for me about Israelis living in the States.
Happy New Years is also about the Israeli experience in the U.S. This is a story of a woman who moves to the States in the 60's on the pretense of a teaching job. She has aspirations throughout her life to be a writer but the legacy that she leaves behind is these yearly letters she wrote home to her college friends. The book starts out with her son offering these letters to a feminist publisher in an attempt to validate his mother's life.
The concept for the structure of the novel was brilliant. Being one who sent new years' greetings for many years I could totally relate. Wanting to stay in touch with friends from your formative years was also so human and heart warming.
But Leah, the letter writer, though consistent in her intentions is less than truthful in her remissions. She describes only positively her life developments though her post scripts to specific friends reveal more of the tragedy of her poor choices.
I was disappointed in the character that never seemed to learn from her mistakes. She kept looking for a husband, a partner but only seemed to be attracted to men who were already attached, and who never chose her in the end.
In the end, her son, who suffered along with her from her many poor choices, absolves her of her failings. The book held me til the end and aroused in me many feelings, mostly of disappointment which is why I have mixed feelings about it. I didn't like it but I would recommend it.
November 11, 2025
This is a novel told by Leah, a girl whose family emigrated to Israel when she was 8 and who eventually leaves Israel, under a bit of a cloud (perhaps) for Massachusetts and then California in the 1960s. The story is told in her letters to her college friends that she send once each year on Rosh Ha Shana, the Jewish New Year. Leah's curse or blessing is that she’s beautiful. And the men in her life are the result of another of her traits, optimism. Optimism is also a double-edged sword for Leah- a way of propelling her forward and a way of blinding her to her reality. We learn through her letters of marriage and divorce, infidelity, children, friendships real and feigned. She writes of fitting in as an immigrant and how difficult it is. And for 50 years we follow her ups and downs, wondering what’s real and what is just a rosy picture. Her oldest son is left to write a final chapter and in some ways, I found it gut wrenching.
May 31, 2023
מרגיש קצת מרומה. כוכב על הרעיון, מינוס שלוש על כל השאר.
בתחילת הספר, עורכת המכתבים (המדומה) מציינת ש: "אין למכתבים שלפניכן שום ערך ספרותי".
אני נאלץ להסכים.
זה הספר השני של מאיה ערד שאני קורא, הראשון היה אמן הסיפור הקצר שקראתי לפני 13 שנה, לא זוכר אם אהבתי או לא.
סגנון הכתיבה בספר מאוד זורמת, שלא לומר דלה. חוזרים על מילים כמה פעמים בעמוד (מצחיקה!) ושימוש מאולץ בביטויים, שלא טועם את שאר סגנון הכתיבה.
התוכן דיי משעמם, פירוט של חיי היום יום סתמיים - תיאורים על אינפלציה, משברים כלכליים, התפתחויות טכנולוגיות ותרמיות פירמידה, שאולי רומז על תחקיר מינימלי על כל שנה, אבל נשאר ברמה שטחית.
מבחינת המסגרת, העובדה שאנחנו נחשפים לצד אחד של דיאלוג, פעם בשנה, בעוד במהלך השנה שני הצדדים ממשיכים לתקשר לא עקבית לטעמי.
יכול להיות שהכל הפוך על הפוך, ומי שמשעממת ובנאלית זו בעצם גיבורת הסיפור וזה מה שהסופרת רוצה להעביר. אבל בגלל שהגיבורה היא זו שכתבה את כל המכתבים, זה גם מה שנשאר מהספר, בנאלי ומשעמם.
בתחילת הספר, עורכת המכתבים (המדומה) מציינת ש: "אין למכתבים שלפניכן שום ערך ספרותי".
אני נאלץ להסכים.
זה הספר השני של מאיה ערד שאני קורא, הראשון היה אמן הסיפור הקצר שקראתי לפני 13 שנה, לא זוכר אם אהבתי או לא.
סגנון הכתיבה בספר מאוד זורמת, שלא לומר דלה. חוזרים על מילים כמה פעמים בעמוד (מצחיקה!) ושימוש מאולץ בביטויים, שלא טועם את שאר סגנון הכתיבה.
התוכן דיי משעמם, פירוט של חיי היום יום סתמיים - תיאורים על אינפלציה, משברים כלכליים, התפתחויות טכנולוגיות ותרמיות פירמידה, שאולי רומז על תחקיר מינימלי על כל שנה, אבל נשאר ברמה שטחית.
מבחינת המסגרת, העובדה שאנחנו נחשפים לצד אחד של דיאלוג, פעם בשנה, בעוד במהלך השנה שני הצדדים ממשיכים לתקשר לא עקבית לטעמי.
יכול להיות שהכל הפוך על הפוך, ומי שמשעממת ובנאלית זו בעצם גיבורת הסיפור וזה מה שהסופרת רוצה להעביר. אבל בגלל שהגיבורה היא זו שכתבה את כל המכתבים, זה גם מה שנשאר מהספר, בנאלי ומשעמם.
June 4, 2023
מאיה ערד עשתה זאת שוב.
כל שנתיים שלוש, בעקביות מדהימה, היא מוציאה ספר חדש, בז'אנר שונה וכולם ללא יוצאי מן הכלל מעולים. אחרי שאתמול מצאתי את עצמי קוראת עד אחת וחצי בלילה ולא מסוגלת להפסיק את העמוד האחרון, ובסופו נשארת עם עיניים לחות (שני האירועים נדירים למדי אצלי) החלטתי לא לוותר גם על כתיבת ביקורת, כי מאיה ערד ראויה לה, והספר "שנים טובות" ראוי לה. והפעם טוויסט מתוחכם ושנון על רומן מכתבים. אישה לא נעימה, כמו כל גיבורותיה של ערד, כותכת מדי שנה מכתב שנה טובה לחברותיה מהסמינר למורות. כל מכתב הוא סיכום השנה שעברה על לאה, גיברת הספר, ומשקף את התיחסותה האישית והלא אמינה בעליל לאירועים.
אנחנו כקוראות מנוסות יודעות כבר דבר או שניים על מספרת לא אמינה ועדיין מאיה ערד מצליחה להפתיע אותנו. סיום הספר נותן אפשרות לגאולה מסויימת לאישה לא קלה, ולרוב לא חביבה שחיה חיים לא פשוטים כמהגרת ישראלית בארה"ב. המכתב האחרון, של בנה, הוא תוספת מבריקה מהסוג שערד טובה בו. לראשונה, היא גם מכניסה את עצמה כדמות משנית ביותר בסיפור, בשמה האמיתי, ובכך נותנת הסבר אמין לכך שאנחנו קוראים את המכתבים של לאה. (כמובן שלאה לא שמעה על ערד הסופרת ולא קראה אף אחד מספריה, כל כך מבריק וכל כך מאיה ערדי מצידה) ומי שלא בכתה עד עכשיו תבכה לבסוף כשתקרא את המכתב של אלה, שאת זהותה לא אגלה מחשש ספויילרים, טבל,עורלה ושביעית.
אז קריאה נעימה (פחות או יותר) ושאפו גדול לערד, הסופרת היחידה שאני יודעת בוודאות שאקרא כל סופר שהיא כותבת גם אם הוא יהיה ספר בישול.
כל שנתיים שלוש, בעקביות מדהימה, היא מוציאה ספר חדש, בז'אנר שונה וכולם ללא יוצאי מן הכלל מעולים. אחרי שאתמול מצאתי את עצמי קוראת עד אחת וחצי בלילה ולא מסוגלת להפסיק את העמוד האחרון, ובסופו נשארת עם עיניים לחות (שני האירועים נדירים למדי אצלי) החלטתי לא לוותר גם על כתיבת ביקורת, כי מאיה ערד ראויה לה, והספר "שנים טובות" ראוי לה. והפעם טוויסט מתוחכם ושנון על רומן מכתבים. אישה לא נעימה, כמו כל גיבורותיה של ערד, כותכת מדי שנה מכתב שנה טובה לחברותיה מהסמינר למורות. כל מכתב הוא סיכום השנה שעברה על לאה, גיברת הספר, ומשקף את התיחסותה האישית והלא אמינה בעליל לאירועים.
אנחנו כקוראות מנוסות יודעות כבר דבר או שניים על מספרת לא אמינה ועדיין מאיה ערד מצליחה להפתיע אותנו. סיום הספר נותן אפשרות לגאולה מסויימת לאישה לא קלה, ולרוב לא חביבה שחיה חיים לא פשוטים כמהגרת ישראלית בארה"ב. המכתב האחרון, של בנה, הוא תוספת מבריקה מהסוג שערד טובה בו. לראשונה, היא גם מכניסה את עצמה כדמות משנית ביותר בסיפור, בשמה האמיתי, ובכך נותנת הסבר אמין לכך שאנחנו קוראים את המכתבים של לאה. (כמובן שלאה לא שמעה על ערד הסופרת ולא קראה אף אחד מספריה, כל כך מבריק וכל כך מאיה ערדי מצידה) ומי שלא בכתה עד עכשיו תבכה לבסוף כשתקרא את המכתב של אלה, שאת זהותה לא אגלה מחשש ספויילרים, טבל,עורלה ושביעית.
אז קריאה נעימה (פחות או יותר) ושאפו גדול לערד, הסופרת היחידה שאני יודעת בוודאות שאקרא כל סופר שהיא כותבת גם אם הוא יהיה ספר בישול.
October 10, 2025
People emigrate to a country for a variety of reasons. Some leave their native shores after experiencing persecution. Others come for economic reasons; a few even plan to return to their former homes once they’ve made their fortune. Then there are those looking to escape family pressures or seeking to live their lives on their own terms. A few of these possibilities are explored with two recent novels about Israeli women who emigrated to the United States: “Happy New Years” by Maya Arad (New Vessel Press) and “Hunting in America” by Tehila Hakimi (Penguin Books) offer views of two very different women and their approaches to life away from home.
See the rest of my review at https://www.thereportergroup.org/feat...
See the rest of my review at https://www.thereportergroup.org/feat...
July 12, 2024
איזה תענוג! לאה בת 25 נוסעת לאמריקה, במקרה לדעתה וכדי להיות מורחקת מסקנדל כפי שמתברר בהמשך. כל שנה היא כותבת לחברותיה לסמינר (עם נ׳ב כנה במיוחד למירה חברתה) על קורותיה בשנה החולפת וכך במשך 51 שנים.
מישראל של אחרי ששת הימים, דרך יום כיפור, פלאי הטכנולוגיה, אסון התאומים, המשבר הכלכלי של 2008 ועוד ועוד. מפלאי מכונת הצילום ועד הטלפון החכם. אישה תמימה, לפעמים מרגיזה, לפעמים פתיה, אמא, סבתא, אישה מנוצלת, אישה.
קראתי בנשימה עצורה כמובטח בכריכה האחורית את מה שנאמר ואת מה שלא נאמר ואת מה שהוסבר אחר כך ומה שלא הוסבר נקודה.
ספר מופלא של מאיה ערד!
מישראל של אחרי ששת הימים, דרך יום כיפור, פלאי הטכנולוגיה, אסון התאומים, המשבר הכלכלי של 2008 ועוד ועוד. מפלאי מכונת הצילום ועד הטלפון החכם. אישה תמימה, לפעמים מרגיזה, לפעמים פתיה, אמא, סבתא, אישה מנוצלת, אישה.
קראתי בנשימה עצורה כמובטח בכריכה האחורית את מה שנאמר ואת מה שלא נאמר ואת מה שהוסבר אחר כך ומה שלא הוסבר נקודה.
ספר מופלא של מאיה ערד!
This entire review has been hidden because of spoilers.
Read
December 4, 2025I might come back and rate this book later, but for now I had to leave it blank—I just couldn’t decide. Around the 30% mark I almost stopped reading because I really struggled with the main character. It wasn’t quite dislike; it was more a sense of pity, and I kept wanting to shake her into making different choices.
That said, the final letters were terrific (it’s an epistolary novel, and I usually love those). They filled in some missing pieces that helped explain the reasons behind this woman’s decisions. The book left me thinking…that’s a good thing!
That said, the final letters were terrific (it’s an epistolary novel, and I usually love those). They filled in some missing pieces that helped explain the reasons behind this woman’s decisions. The book left me thinking…that’s a good thing!
November 4, 2024
ספר מקסים ונוגע ללב על אישה שגורלה לא היה איתה בלשון המעטה או יותר נכון עשתה רק החלטות שלא הביאו לה מזל אבל תמיד נשארה אופטימית. רומן שכתוב כמו חלופת מכתבים אחת לשנה בין לאה לחברות שלה בוגרות סמינר למורות. היא מחליטה לעזוב את הארץ לארה״ב ומשם כל מה שהיא רק בוחרת לעשות הוא לא לטובתה בלשון המעטה. מצד שני נשארת אופטימית עד הסוף. ספר שנון, קצת מותח או יותר נכון אתה מחכה לראות שמה שחשבת זה בדיוק מה שיקרה ואיך היא לא רואה את זה??
אהבתי מאד ואני מאד ממליצה.
אהבתי מאד ואני מאד ממליצה.
September 27, 2025
So many elements of Leah's personal story makes a reader want to embrace her optimism. She feels unending fortune for her life, her long time friends and the family members who care for her.
When she departs for the U.S. as an Israeli Hebrew teacher I was an American seeking a different life in Israel. Yet Leah's aspirations were different than mine but adjustment to life in a new country brings challenges.
Enjoy this easily digested format of a woman's dedication to find happiness.
When she departs for the U.S. as an Israeli Hebrew teacher I was an American seeking a different life in Israel. Yet Leah's aspirations were different than mine but adjustment to life in a new country brings challenges.
Enjoy this easily digested format of a woman's dedication to find happiness.
October 5, 2025
This book describes a life “as ordinary as an ant’s,” I could not get enough. I felt such a deep kinship with Leah, her feelings and her failings and her gaffes and her errors in judgment, and while they were not mine, I have made so many that run parallel that I could not take my eyes off her letters. Maya Arad has crafted assembly magical story in the perfect style to capture both a time gone by and a character who is as resonant now as ever.
November 11, 2025
Over the course of 50-some years in this lovely, moving epistolary novel, Leah writes an annual New Year's letter to her fellow teachers' college colleagues in Israel. She falls in love, is the object of vile gossip, is unfairly maligned, makes bad decisions, is alternately proud or aggravated about her sons, and is betrayed more than once. Despite the hardships and setbacks, Leah travels, has moments of joy, and lives a full life. https://www.gpgottlieb.com/podcasts/h...
June 30, 2024
אהבתי ובאופן מוזר מצאתי הרבה הקבלות לחיים שלי באמריקה. לקח זמן להתאהב בלאה,גיבורת הספר, אבל לקראת הסוף קשה היה שֶלא להתפעל מהעוצמות שלה ומהדרך שבה היא לא נותנת לשום דבר להפיל אותה. ציטוט שלאה היתה צריכה לכתוב במחברת שלה הוא:
Whatever doesn’t kill you makes you stronger.
ככה היא חיה את החיים שלה. ספר מרגש שישאר איתי.
נ.ב. אהבתי איך שמאיה ערד הכניסה את עצמה לסיפור :)?
Whatever doesn’t kill you makes you stronger.
ככה היא חיה את החיים שלה. ספר מרגש שישאר איתי.
נ.ב. אהבתי איך שמאיה ערד הכניסה את עצמה לסיפור :)?
September 21, 2025
I did not expect to love this book as much as I did. A bunch of Rosh Hashanah letters didn't sound very interesting, but I became so invested in this woman's life! The book went so fast, it was a huge reminder of how quick life goes by. her journey as an Israeli in the US was enlightening, and I think I'll be rereading this for many new years to come 🍎🍯
Displaying 1 - 30 of 50 reviews