What do you think?
Rate this book
פרשת גבריאל תירוש
A bloody period in Israel's history of 1936-39 and the youth of Jerusalem and elsewhere who fought valiantly.
בפרשה מחתרתית זו מחיי הנוער הלומד בירושלים באים לידי ביטוי לבטי ה"הבלגה" בתקופת המאורעות של 1936-1939. יצחק שלו מחיה את אוירת הימים הנסערים ההם בסיפורו הנוגע ללב על ארבעה נערים ונערה ומורם הצעיר, המכשירים עצמם למאבק-הדמים. חוט של תום משוך על הסיפור, המיוחד בכנותו, פשטותו ושרשיותו הארץ-ישראלית, וגם קו פוליטי שנוגע גם להוויית ימינו אלה
בפרשה מחתרתית זו מחיי הנוער הלומד בירושלים באים לידי ביטוי לבטי ה"הבלגה" בתקופת המאורעות של 1936-1939. יצחק שלו מחיה את אוירת הימים הנסערים ההם בסיפורו הנוגע ללב על ארבעה נערים ונערה ומורם הצעיר, המכשירים עצמם למאבק-הדמים. חוט של תום משוך על הסיפור, המיוחד בכנותו, פשטותו ושרשיותו הארץ-ישראלית, וגם קו פוליטי שנוגע גם להוויית ימינו אלה
- GenresHistorical Fiction
241 pages, Paperback
First published January 1, 1964
1 person is currently reading
26 people want to read
About the author
Yitzhak Shalev
3 booksYitzḥak Shalev (Hebrew: יצחק שלו), Hebrew poet and novelist. Born in Tiberias, he became a teacher in Jerusalem. His first poems were published in Moznayim and Davar, and subsequently appeared in a large number of newspapers and literary journals.
Among his volumes of poetry are Oḥezet Anaf ha-Shaked (1951), Kolot Enosh Ḥammim (1954), Kol Annot (1955), Elohei ha-Noshek Loḥamim (1957), Shirei Yerushalayim (1968), and Na'ar Shav min ha-Ẓava (1970). He also wrote a novel about the Jewish defense activities during the riots in Palestine in 1936, Parashat Gavri'el Tirosh. In 1969 he wrote the novel Dam va-Ru'aḥ. He is the father of writer Meir Shalev.
Among his volumes of poetry are Oḥezet Anaf ha-Shaked (1951), Kolot Enosh Ḥammim (1954), Kol Annot (1955), Elohei ha-Noshek Loḥamim (1957), Shirei Yerushalayim (1968), and Na'ar Shav min ha-Ẓava (1970). He also wrote a novel about the Jewish defense activities during the riots in Palestine in 1936, Parashat Gavri'el Tirosh. In 1969 he wrote the novel Dam va-Ru'aḥ. He is the father of writer Meir Shalev.
Ratings & Reviews
Friends & Following
Create a free account to discover what your friends think of this book!
Community Reviews
Displaying 1 - 5 of 5 reviews
September 3, 2025
Schoolboys in Jerusalem in the thirties and forties live under the spell of their teacher Gabriel Tirosh. The story begins when the grown narrator, now a weary clerk, smells cologne in a barber shop and remembers his teacher. “Yesterday, at the moment I passed one of the barber shops on Ben Yehuda Street, great fear seized me. The specific smell of the cologne Gabriel Tirosh used after shaving brought me into this state.”
From there the memory returns: Tirosh asking in class, “What do you know about the Crusaders,” leading the boys out to the ruins of Shuafat and declaring, “Every stone keeps memory.” He told them, “Truth is always a guest with us, at home it never resides.” The teacher blended scripture, history, and defiance, and his pupils followed him with awe.
The boys also overhear the quarrels of adults about Zionist leaders. One scene has them listening while “one shouted for Jabotinsky, another for Ben Gurion, and we listened without understanding half the words.” A girl named Ayah challenges them, “You call this Zionism,” to which a boy replies, “We call this life.”
Around them grown men mutter. One sneers, “They think the Messiah is already here.” Another sighs, “All this is a children’s game.” Yet another insists, “A Jew without a pistol is like bread without salt.” These words show the clash of generations: old arguments about politics mixed with youthful bravado, faith, and jokes.
Tirosh pushes them further, buying old helmets from a shop, drilling them at night, and even announcing, “I will lead my unit where there is a beautiful sunset, and I do not care about the tactical goal.”
The boys act on this training. They stage an ambush “in the Valley of the Cross.” They take part in a mission in Lifta. Their secret adventures end in tragedy near the Sanhedrin tombs.
The narrator, now middle aged, imagines his teacher at fifty-six, “gray, hunched,” a vision that contradicts his memory of youthful strength. He hears in himself “the cold footsteps of old age wandering in the night rooms,” and wonders how his own life drained into paperwork while the past still smells of cologne and gunpowder.
Itzhak Shalev (Meir Shalev's father), who lived in Jerusalem through years of war and change, shaped this book as both story and allegory: it shows how a generation chased ideals, how they mixed courage with comedy, and how time eroded conviction until only memory remained.
The style dazzles with unexpected turns: Gabriel reciting a Psalm “until the verses broke into sparks,” or describing ruins as “a wound open to the wind.” Zionist fire leaps in dialogue, when boys chant “Hebrew work, Hebrew guard,” and when an elder spits, “Every acre carries redemption.” The city itself glimmers: the Russian Compound’s gate “heavy with iron like a fortress,” Mount Scopus lit by “a pale fire of dawn,” and the Valley of the Cross echoing with their boots.
The book breathes Jerusalem’s stones, and anyone who loves that city would feel its pulse in these lines, where every wall, pine, and street corner carries history like a second skin.
ספר מפתיע זה מתרחש בתקופת המאורעות 1936–1939 ומציג את גבריאל תירוש, מורה צעיר וכריזמטי, שמגייס קבוצת נערים ירושלמים לפעולה מחתרתית במסגרת "הפורשים" – קבוצות שהתנגדו למדיניות ההבלגה של "ההגנה". תירוש מאמן את הנערים לא רק בהיסטוריה ובסיורים לימודיים, אלא גם באימונים קרביים, מתוך אמונה שהעימות עם הערבים בלתי נמנע. פעולותיהם כוללות התקפות על פורעים ערביים, סוג של תג מחיר ארכאי, ואחת מהן מסתיימת במותה של הנערה איה, מושא אהבתו של המספר, מה שמדגיש את המחיר האישי של המאבק הציוני.
תירוש הוא מורה מיוחד ושונה אך לא צבר אלא עולה חדור ציונות, רגש, וידע. המספר, נער רגיש וכותב שירה, בוחן את האירועים דרך עיניים ספרותיות, מה שמבדיל אותו משאר בני החבורה. שלו מציג את המתח בין חברה מיליטריסטית, הנצרכת ללוחמים ואנשי מעשה, לבין האופי הרגיש של האמן המתבגר שחווה את הדברים.
"…משום כך הבינונו את גבריאל שהובלנו תמיד אל המעשׂ, ולא הבינונו מורים אחרים שבחרו לישאר בתחום הרעיוני המנותק מן השעות שלאחר הלימודים.
וכשאומר אנוכי "מורים אחרים", ודאי שאי-אשפר שלא להזכיר כאן את מר נוישטאדט, המורה לתנ"ך, ששינה שמו לקרתא-חדתא. שׂח היה לנו על תפארת-הקדומים של המקדש ועיר-דויד, בלא שיטרח להראותנו היכן מקומם של אלה בעיר זו שאנו חיים בה. לשבחו של הד"ר רוזנבלום יש לומר שהיה מפגיע בו לערוך עמנו טיולים כדי להראותנו את מעיין הגיחון ובריכת השילוח ושאר אתרים שהעבר מבצבץ מתוכם…"
שפתו קולחת, גמישה ומלאת עוצמה, ודי ברור שהסופר מבקש לומר את דבריו נכוחה באופן מהותי ומדויק, בניגוד לרומנים ישראליים מודרניים רבים שמסתירים מסרים בין השורות.
קו הזמן של המאורעות, ההיזכרות בדברים של המספר המבוגר ב-1964, והקריאה העכשווית של כל אחד שפותח את הספר, יוצרים צומת פרספקטיבות מקורי ומיוחד שכן הנושאים העולים מהדפים, מלחמת הקיום של היהודים בארצם על ארצם, יחסי מורים ותלמידים, עקרונות חינוך, אהבה, נוסטלגיה, ערכים, ועוד, עודם לוהטים עד כדי צמרמורת ואירוניה. הסוגיות הפוליטיות והחברתיות שהספר מעלה – המאבק, הרגש והשאיפה לציונות נשארו רלוונטיים מעבר לימי התהילה של הציונות הצעירה.
"היינו מה שקוראים עתה "בני-טובים", בלא המשמעות השלילית ונימת הלעג שנצטרפו לתואר זה בימינו. עדיין לא ידענו להתארגן בכנופיות לשם גניבה ושוד וחלוקת שלל. טרם ניצלנו את הדירות הרחבות שהשאירו הורים נוסעים לחוץ-לאץ, לשם נשפי הוללות ושכרות, ועדיין לא הרבו הורינו לנסוע. גם אנו נטלנו בחשכה חמרים של בנין מאיזה מגרש בלתי-שמור כהלכה, אבל לא כדי למכרם ולהפקים מהם טובת הנאה לעצמנו, אלא כדי להשלים בהם בנינוֹ של צריף לתנועת-הנוער שלנו או להצית בהם מדורה ולצלות ולבשל עליה. אף אנו ידענו חיבוקים ונישוקים וריקודים לצליליו של פטיפון, אבל לכלל אורגיה מתוכננת מראש לא הגענו. לגמנו יין ועישנו סיגריות אנגליות, אלא שהשתיה והעישון לא היו דבר שאי-אפשר בלעדיו ולא נעשו פולחן."
יצחק שלו מפליא לגעת במתח הנצחי שבין אידיאליזם הנעורים לבין המציאות הקשה של החיים בירושלים של המנדט. הוא מציג דמויות שכל אחת מהן חיה באינטנסיביות פנימית ובמימד חברתי בו זמנית. המורה גבריאל תירוש אינו רק מדריך פוליטי או צבאי, אלא גם מורה להכלה רוחנית של העיר, שמלמד את הנערים להתבונן סביבם, לזהות את הדקויות של האבנים, הצמחים והמים, ואת הניגודים שבין יופי לרוע. המספר הצעיר הופך את ההיסטוריה לחוויה אישית, והתובנה הזאת שלו מבליטה את משמעותו של הקיום היהודי במרחב הירושלמי, את המתח בין נמסורת למודרניות, ואת חיונותן של תכונות הדמיון והתעוזה.
שלו לא סיפר רשמית מי הן הדמויות וכמה מן המסופר אמת אך רבים זיהו את המורה ואת הנערים ואף את הפעולות. הספר לא התחבר לממסד במסריו, אך היה לרב מכר ונקרא בשקיקה גם על ידי אצולת הגימנסיה העברית. בשנים האחרונות הוא שב לתחייה ודור חדש קורא בו, נפעם ממנו, בעוד רבים אחרים בוחלים בסיפור. מי שישקיע בספר, לא ישאר אדיש.
מי שאוהב את העיר, את ההיסטוריה של המדינה המתהווית, מי שחינוך מלא תשוקה מעניין אותו, וכמובן זה שמתעניין במורכבות הרעיון הציוני, ימצא בספר חוויה רגשית ומושכלת, ספר מורכב וחסר רחמים, ספר שלא מתבייש לזעוק את משנתו, ספר שהוא חגיגה של תבונה, רגש וכתיבה מדויקת שמצליחה להיות עכשווית בכל דור מחדש.
"...לאחר ימים מועטים בלבד הלך יהודי בשכונת גבעת שאול ונרצח מן המארב בעוד השמש מאירה את פני הרוצח. ראיתי בדמיוני חיוך של סיפוק מתעלה מאחורי שפם שחור, ראיתי את בעל השם נעלם בשקט מאחורי הגדרות והולך לו אל דיר-יאסין הסמוכה להשתבח לפני חבריו, רוצחים בצלמו ודמותו. ראיתי מכין את עצמו לחזור על המעשה בשנייה. קל היה הדבר ואין פוצה פה, וקל אף ממנו היה מעשה אחר שכוון לבית תינוקות באותה שכונה נוצרית שנקרא בקעה העליונה. מישהו לא נרתע כנראה מן הרעיון של תינוקות אחוזים בלהבות, מראה זוועה שאין דומה לו אף בעולם המראות של המרד הערבי והתכוון להצית את הבית על העוללים שבתוכו. אותה שעה ישבו במחנה הבריטי הסמוך נציגיו החמושים של החוק ולא חשו בכלום.
שוב איני זוכר את סדר המאורעות שנתרחשו אלא שזכורות לי יפה הסרטות שסרטו בנשמותינו. זוכר אני כיצד נפגמה בעינינו אותה אגדה יפה על אצילות עם ערב שכמה סופרים רקמוה בסיפוריהם על ערבים נדיבי לב ומכניסי אורחים. אותו ערבי שביקש מים משומר פרדס יהודית וירה בשומר שהגישם לו ודאי שלא נמנה על אצילי ערב. ואותו זקן יהודי בפינת רחוב תחכמוני ושנלר שנשאל מה השעה על ידי ערבי עירוני וקיבל כדור בשכר תשובתו ודאי שלא נהנה מאצילות הנפש המיוחסת לשואלו. וכן לא תוכלנה להעיד עליה לפני כסא הכבוד שבמרומים שתי האחיות הרחמניות היהודיות שנרצחו על ידי ערבים בבית החולים הממשלתי ביפו. וכן לא יספרו בשבחה תשעת הילדים שנפגעו על ידי פצצה שנזרקה על אותו תלמוד תורה תימני בתל אביב.
יריות על אוטובוסים בסביבות העיר היו דבר שבכל יום. רובן כוונו אל התנועה שבין ירושלים לתל אביב במזיבי מוצא והר הקסטל, מקום שהשיירות מלוות המשמר היו עושות דרכן במעלה ההרים ובמורדותיהם כשמנועי המכונות דופקים חורקים עם הלבבות הנפחדים. אולם יותר מכן נגע לליבנו גורלם של האוטובוסים הבודדים הנוסעים אל יישובים מבודדים שבעתיים באותה ארץ רצופת כפרים ערביים שבצפון ירושלים. ההתקפות על נווה יעקב ועטרות בדרך לרמאללה התחילו להעשות תחביבם העיקרי של תושבי שועפאט, ג'בר רמא, מוכנס וקלנדיה. חבל ארץ זה, נחלת שבט בנימין, היה ידוע לנו כעשר אצבעות ידינו. גבריאל הביאנו בסוד כפריו העתיקים הנושאים עדיין את שמות התנ"ך, ובסוד כל תל וכל קבר שבתוכו. חלפנו כצל על פני בתי מוכתריו וציינו בזכרונינו מקומה ומראה של כל חירבה בנופו הטרוש. תוך סיורינו המרובים הכרנו כמה מאיכריו ונעריו של המושב עטרות. אנשים חסונים ואמיצים שידיהם מיובלות וריח השדה נודף מבגדיהם כשם שריח כדי שהחלב ספוג באוטובוס שחיבר בינם לבין העיר. לאוטובוס זה עלינו לא פעם אחת לצורך אימונינו, אף הכרנו את שני נהגיו הקבועים שהיו מחייכים אלינו במאור פנים ונעצרים לאיתותינו בכל פינה ופינה לאורך הכביש בקוראם 'הו הינה הגיעו החברה של החוג להיסטוריה" כדרך שהוצגנו לפניהם על ידי גבריאל …"
From there the memory returns: Tirosh asking in class, “What do you know about the Crusaders,” leading the boys out to the ruins of Shuafat and declaring, “Every stone keeps memory.” He told them, “Truth is always a guest with us, at home it never resides.” The teacher blended scripture, history, and defiance, and his pupils followed him with awe.
The boys also overhear the quarrels of adults about Zionist leaders. One scene has them listening while “one shouted for Jabotinsky, another for Ben Gurion, and we listened without understanding half the words.” A girl named Ayah challenges them, “You call this Zionism,” to which a boy replies, “We call this life.”
Around them grown men mutter. One sneers, “They think the Messiah is already here.” Another sighs, “All this is a children’s game.” Yet another insists, “A Jew without a pistol is like bread without salt.” These words show the clash of generations: old arguments about politics mixed with youthful bravado, faith, and jokes.
Tirosh pushes them further, buying old helmets from a shop, drilling them at night, and even announcing, “I will lead my unit where there is a beautiful sunset, and I do not care about the tactical goal.”
The boys act on this training. They stage an ambush “in the Valley of the Cross.” They take part in a mission in Lifta. Their secret adventures end in tragedy near the Sanhedrin tombs.
The narrator, now middle aged, imagines his teacher at fifty-six, “gray, hunched,” a vision that contradicts his memory of youthful strength. He hears in himself “the cold footsteps of old age wandering in the night rooms,” and wonders how his own life drained into paperwork while the past still smells of cologne and gunpowder.
Itzhak Shalev (Meir Shalev's father), who lived in Jerusalem through years of war and change, shaped this book as both story and allegory: it shows how a generation chased ideals, how they mixed courage with comedy, and how time eroded conviction until only memory remained.
The style dazzles with unexpected turns: Gabriel reciting a Psalm “until the verses broke into sparks,” or describing ruins as “a wound open to the wind.” Zionist fire leaps in dialogue, when boys chant “Hebrew work, Hebrew guard,” and when an elder spits, “Every acre carries redemption.” The city itself glimmers: the Russian Compound’s gate “heavy with iron like a fortress,” Mount Scopus lit by “a pale fire of dawn,” and the Valley of the Cross echoing with their boots.
The book breathes Jerusalem’s stones, and anyone who loves that city would feel its pulse in these lines, where every wall, pine, and street corner carries history like a second skin.
ספר מפתיע זה מתרחש בתקופת המאורעות 1936–1939 ומציג את גבריאל תירוש, מורה צעיר וכריזמטי, שמגייס קבוצת נערים ירושלמים לפעולה מחתרתית במסגרת "הפורשים" – קבוצות שהתנגדו למדיניות ההבלגה של "ההגנה". תירוש מאמן את הנערים לא רק בהיסטוריה ובסיורים לימודיים, אלא גם באימונים קרביים, מתוך אמונה שהעימות עם הערבים בלתי נמנע. פעולותיהם כוללות התקפות על פורעים ערביים, סוג של תג מחיר ארכאי, ואחת מהן מסתיימת במותה של הנערה איה, מושא אהבתו של המספר, מה שמדגיש את המחיר האישי של המאבק הציוני.
תירוש הוא מורה מיוחד ושונה אך לא צבר אלא עולה חדור ציונות, רגש, וידע. המספר, נער רגיש וכותב שירה, בוחן את האירועים דרך עיניים ספרותיות, מה שמבדיל אותו משאר בני החבורה. שלו מציג את המתח בין חברה מיליטריסטית, הנצרכת ללוחמים ואנשי מעשה, לבין האופי הרגיש של האמן המתבגר שחווה את הדברים.
"…משום כך הבינונו את גבריאל שהובלנו תמיד אל המעשׂ, ולא הבינונו מורים אחרים שבחרו לישאר בתחום הרעיוני המנותק מן השעות שלאחר הלימודים.
וכשאומר אנוכי "מורים אחרים", ודאי שאי-אשפר שלא להזכיר כאן את מר נוישטאדט, המורה לתנ"ך, ששינה שמו לקרתא-חדתא. שׂח היה לנו על תפארת-הקדומים של המקדש ועיר-דויד, בלא שיטרח להראותנו היכן מקומם של אלה בעיר זו שאנו חיים בה. לשבחו של הד"ר רוזנבלום יש לומר שהיה מפגיע בו לערוך עמנו טיולים כדי להראותנו את מעיין הגיחון ובריכת השילוח ושאר אתרים שהעבר מבצבץ מתוכם…"
שפתו קולחת, גמישה ומלאת עוצמה, ודי ברור שהסופר מבקש לומר את דבריו נכוחה באופן מהותי ומדויק, בניגוד לרומנים ישראליים מודרניים רבים שמסתירים מסרים בין השורות.
קו הזמן של המאורעות, ההיזכרות בדברים של המספר המבוגר ב-1964, והקריאה העכשווית של כל אחד שפותח את הספר, יוצרים צומת פרספקטיבות מקורי ומיוחד שכן הנושאים העולים מהדפים, מלחמת הקיום של היהודים בארצם על ארצם, יחסי מורים ותלמידים, עקרונות חינוך, אהבה, נוסטלגיה, ערכים, ועוד, עודם לוהטים עד כדי צמרמורת ואירוניה. הסוגיות הפוליטיות והחברתיות שהספר מעלה – המאבק, הרגש והשאיפה לציונות נשארו רלוונטיים מעבר לימי התהילה של הציונות הצעירה.
"היינו מה שקוראים עתה "בני-טובים", בלא המשמעות השלילית ונימת הלעג שנצטרפו לתואר זה בימינו. עדיין לא ידענו להתארגן בכנופיות לשם גניבה ושוד וחלוקת שלל. טרם ניצלנו את הדירות הרחבות שהשאירו הורים נוסעים לחוץ-לאץ, לשם נשפי הוללות ושכרות, ועדיין לא הרבו הורינו לנסוע. גם אנו נטלנו בחשכה חמרים של בנין מאיזה מגרש בלתי-שמור כהלכה, אבל לא כדי למכרם ולהפקים מהם טובת הנאה לעצמנו, אלא כדי להשלים בהם בנינוֹ של צריף לתנועת-הנוער שלנו או להצית בהם מדורה ולצלות ולבשל עליה. אף אנו ידענו חיבוקים ונישוקים וריקודים לצליליו של פטיפון, אבל לכלל אורגיה מתוכננת מראש לא הגענו. לגמנו יין ועישנו סיגריות אנגליות, אלא שהשתיה והעישון לא היו דבר שאי-אפשר בלעדיו ולא נעשו פולחן."
יצחק שלו מפליא לגעת במתח הנצחי שבין אידיאליזם הנעורים לבין המציאות הקשה של החיים בירושלים של המנדט. הוא מציג דמויות שכל אחת מהן חיה באינטנסיביות פנימית ובמימד חברתי בו זמנית. המורה גבריאל תירוש אינו רק מדריך פוליטי או צבאי, אלא גם מורה להכלה רוחנית של העיר, שמלמד את הנערים להתבונן סביבם, לזהות את הדקויות של האבנים, הצמחים והמים, ואת הניגודים שבין יופי לרוע. המספר הצעיר הופך את ההיסטוריה לחוויה אישית, והתובנה הזאת שלו מבליטה את משמעותו של הקיום היהודי במרחב הירושלמי, את המתח בין נמסורת למודרניות, ואת חיונותן של תכונות הדמיון והתעוזה.
שלו לא סיפר רשמית מי הן הדמויות וכמה מן המסופר אמת אך רבים זיהו את המורה ואת הנערים ואף את הפעולות. הספר לא התחבר לממסד במסריו, אך היה לרב מכר ונקרא בשקיקה גם על ידי אצולת הגימנסיה העברית. בשנים האחרונות הוא שב לתחייה ודור חדש קורא בו, נפעם ממנו, בעוד רבים אחרים בוחלים בסיפור. מי שישקיע בספר, לא ישאר אדיש.
מי שאוהב את העיר, את ההיסטוריה של המדינה המתהווית, מי שחינוך מלא תשוקה מעניין אותו, וכמובן זה שמתעניין במורכבות הרעיון הציוני, ימצא בספר חוויה רגשית ומושכלת, ספר מורכב וחסר רחמים, ספר שלא מתבייש לזעוק את משנתו, ספר שהוא חגיגה של תבונה, רגש וכתיבה מדויקת שמצליחה להיות עכשווית בכל דור מחדש.
"...לאחר ימים מועטים בלבד הלך יהודי בשכונת גבעת שאול ונרצח מן המארב בעוד השמש מאירה את פני הרוצח. ראיתי בדמיוני חיוך של סיפוק מתעלה מאחורי שפם שחור, ראיתי את בעל השם נעלם בשקט מאחורי הגדרות והולך לו אל דיר-יאסין הסמוכה להשתבח לפני חבריו, רוצחים בצלמו ודמותו. ראיתי מכין את עצמו לחזור על המעשה בשנייה. קל היה הדבר ואין פוצה פה, וקל אף ממנו היה מעשה אחר שכוון לבית תינוקות באותה שכונה נוצרית שנקרא בקעה העליונה. מישהו לא נרתע כנראה מן הרעיון של תינוקות אחוזים בלהבות, מראה זוועה שאין דומה לו אף בעולם המראות של המרד הערבי והתכוון להצית את הבית על העוללים שבתוכו. אותה שעה ישבו במחנה הבריטי הסמוך נציגיו החמושים של החוק ולא חשו בכלום.
שוב איני זוכר את סדר המאורעות שנתרחשו אלא שזכורות לי יפה הסרטות שסרטו בנשמותינו. זוכר אני כיצד נפגמה בעינינו אותה אגדה יפה על אצילות עם ערב שכמה סופרים רקמוה בסיפוריהם על ערבים נדיבי לב ומכניסי אורחים. אותו ערבי שביקש מים משומר פרדס יהודית וירה בשומר שהגישם לו ודאי שלא נמנה על אצילי ערב. ואותו זקן יהודי בפינת רחוב תחכמוני ושנלר שנשאל מה השעה על ידי ערבי עירוני וקיבל כדור בשכר תשובתו ודאי שלא נהנה מאצילות הנפש המיוחסת לשואלו. וכן לא תוכלנה להעיד עליה לפני כסא הכבוד שבמרומים שתי האחיות הרחמניות היהודיות שנרצחו על ידי ערבים בבית החולים הממשלתי ביפו. וכן לא יספרו בשבחה תשעת הילדים שנפגעו על ידי פצצה שנזרקה על אותו תלמוד תורה תימני בתל אביב.
יריות על אוטובוסים בסביבות העיר היו דבר שבכל יום. רובן כוונו אל התנועה שבין ירושלים לתל אביב במזיבי מוצא והר הקסטל, מקום שהשיירות מלוות המשמר היו עושות דרכן במעלה ההרים ובמורדותיהם כשמנועי המכונות דופקים חורקים עם הלבבות הנפחדים. אולם יותר מכן נגע לליבנו גורלם של האוטובוסים הבודדים הנוסעים אל יישובים מבודדים שבעתיים באותה ארץ רצופת כפרים ערביים שבצפון ירושלים. ההתקפות על נווה יעקב ועטרות בדרך לרמאללה התחילו להעשות תחביבם העיקרי של תושבי שועפאט, ג'בר רמא, מוכנס וקלנדיה. חבל ארץ זה, נחלת שבט בנימין, היה ידוע לנו כעשר אצבעות ידינו. גבריאל הביאנו בסוד כפריו העתיקים הנושאים עדיין את שמות התנ"ך, ובסוד כל תל וכל קבר שבתוכו. חלפנו כצל על פני בתי מוכתריו וציינו בזכרונינו מקומה ומראה של כל חירבה בנופו הטרוש. תוך סיורינו המרובים הכרנו כמה מאיכריו ונעריו של המושב עטרות. אנשים חסונים ואמיצים שידיהם מיובלות וריח השדה נודף מבגדיהם כשם שריח כדי שהחלב ספוג באוטובוס שחיבר בינם לבין העיר. לאוטובוס זה עלינו לא פעם אחת לצורך אימונינו, אף הכרנו את שני נהגיו הקבועים שהיו מחייכים אלינו במאור פנים ונעצרים לאיתותינו בכל פינה ופינה לאורך הכביש בקוראם 'הו הינה הגיעו החברה של החוג להיסטוריה" כדרך שהוצגנו לפניהם על ידי גבריאל …"
August 2, 2019
הספר "פרשת גבריאל תירוש" פורסם במקור בשנת 1964. לצד תיאור היסטורי של המאורעות בארץ בשנים 1936 - 1939, תיאור מערכת היחסים בין היהודים, הערבים והאנגלים, הספר מתאר גם את סיפור הפילוג והפרישה של האצ"ל והלח"י מההגנה על רקע חילוקי דעות בדבר מדיניות ההבלגה כנגד אירועי הטרור של הערבים כנגד היהודים.
הספר מתמקד בדמותו הכריזמטית של מורה צעיר להיסטוריה בשם גבריאל תירוש. גבריאל תירוש עלה מגרמניה והוא מגבש סביבו קבוצה של 4 נערים ובת אחת אותם הוא מעביר אימונים צבאיים. בשלב מסויים הקבוצה מצטרפת להגנה אולם לנוכח אי שביעות רצונו ופרישתו של גבריאל תירוש מההגנה על רקע מדיניות ההבלגה, הקבוצה פורשת יחד עימו ומתחילה לפעול עצמאית בשטח בפעולות טרור ופעולות נגד האוכלוסיה הערבית שסביב ירושלים.
המספר, גבר בוגר מסתכל באופן מפוקח על עברם, על הערצתם למורה והליכתם אחריו גם במחיר טרגדיה. המספר כבר ב��מן האירועים פיקפק בדרך שנבחרה אולם המשיך לנוכח פחדו להביע הסתייגויות ולנוכח אהבתו לנערה היחידה בקבוצה, איה.
הספר כתוב בעברית משובחת ומענגת. הסיפור קולח. יחד עם זאת אני רואה בו בעיקר את הסכנות שבהשפעה של דמות סמכותית על בני נוער. סכנות שבכניעה לכריזמטיות והליכה ללא מחשבה עמוקה אחרי דמות המנהיג. אני רואה בו גם את הסכנות שבהליכה אחרי רעיונות אידיאליסטים ואחר תפיסות אקטביסטיות מבלי לשקול את התוצאות וההשלכות שלהן.
גבריאל תירוש סיכן את בני הנוער בפעילות מחתרתית צבאית טרוריסטית וזאת מבלי לערב את הוריהם ובלי לקבל הסכמתם. סיכון זה הסתיים בטרגדיה עגומה ולנוכח טרגדיה זו לא ברור עד כמה השתלם הסיכון. גם בעיניי הגיבור לא היה ברורות התועלות של סיכון זה ולא היה ברור עד כמה האקטביזים השולי של הקבוצות הפורשות תורם למאבק.
אני רואה בכך ביקורת שמעביר הסופר על השימוש שעשו האצ"ל בבני נוער ועל הפרישה ועל האקטביזים של הקבוצות הפורשות, אם כי ביקורת זו נמסרת בלשון רפה וע"י דמות חששנית שדעתה אינה מגובשת.
ספר מעניין שרלוונטי גם כיום.
הספר מתמקד בדמותו הכריזמטית של מורה צעיר להיסטוריה בשם גבריאל תירוש. גבריאל תירוש עלה מגרמניה והוא מגבש סביבו קבוצה של 4 נערים ובת אחת אותם הוא מעביר אימונים צבאיים. בשלב מסויים הקבוצה מצטרפת להגנה אולם לנוכח אי שביעות רצונו ופרישתו של גבריאל תירוש מההגנה על רקע מדיניות ההבלגה, הקבוצה פורשת יחד עימו ומתחילה לפעול עצמאית בשטח בפעולות טרור ופעולות נגד האוכלוסיה הערבית שסביב ירושלים.
המספר, גבר בוגר מסתכל באופן מפוקח על עברם, על הערצתם למורה והליכתם אחריו גם במחיר טרגדיה. המספר כבר ב��מן האירועים פיקפק בדרך שנבחרה אולם המשיך לנוכח פחדו להביע הסתייגויות ולנוכח אהבתו לנערה היחידה בקבוצה, איה.
הספר כתוב בעברית משובחת ומענגת. הסיפור קולח. יחד עם זאת אני רואה בו בעיקר את הסכנות שבהשפעה של דמות סמכותית על בני נוער. סכנות שבכניעה לכריזמטיות והליכה ללא מחשבה עמוקה אחרי דמות המנהיג. אני רואה בו גם את הסכנות שבהליכה אחרי רעיונות אידיאליסטים ואחר תפיסות אקטביסטיות מבלי לשקול את התוצאות וההשלכות שלהן.
גבריאל תירוש סיכן את בני הנוער בפעילות מחתרתית צבאית טרוריסטית וזאת מבלי לערב את הוריהם ובלי לקבל הסכמתם. סיכון זה הסתיים בטרגדיה עגומה ולנוכח טרגדיה זו לא ברור עד כמה השתלם הסיכון. גם בעיניי הגיבור לא היה ברורות התועלות של סיכון זה ולא היה ברור עד כמה האקטביזים השולי של הקבוצות הפורשות תורם למאבק.
אני רואה בכך ביקורת שמעביר הסופר על השימוש שעשו האצ"ל בבני נוער ועל הפרישה ועל האקטביזים של הקבוצות הפורשות, אם כי ביקורת זו נמסרת בלשון רפה וע"י דמות חששנית שדעתה אינה מגובשת.
ספר מעניין שרלוונטי גם כיום.
December 10, 2017
ספר מאוד מעניין על מורה ציוני לפני קום מדינה שחינך את תלמידיו על הציונות של ראש מורם מול אנטישמיות בארץ...
December 2, 2022
A very well written story. Thankfully i've read a bit before the book that it was about how EZL & LEHI separated from the Hagana as it was an important part of the book.
Frankly i don't understand many people who say that Gabriel 'used' the youth for his goals, but in the way he did so is no different from what each adult does to children/youth- he educates them in the manner he/she sees as the best way. Gabriel saw that the war with Arabs is inevitable and he properad the group for it. We all saw how 'well' it ends if a group doesn't see what is coming to them (i.e. the holocaust)
The language of the book is beautiful old Hebrew, the storyline is well defined and the pace is good, very recommended
Frankly i don't understand many people who say that Gabriel 'used' the youth for his goals, but in the way he did so is no different from what each adult does to children/youth- he educates them in the manner he/she sees as the best way. Gabriel saw that the war with Arabs is inevitable and he properad the group for it. We all saw how 'well' it ends if a group doesn't see what is coming to them (i.e. the holocaust)
The language of the book is beautiful old Hebrew, the storyline is well defined and the pace is good, very recommended
June 5, 2010
In Parshat Gavriel Tirosh, a historical novel of pre-independence Israel, Gavriel Tirosh is a larger-than-life young history teacher for a class of eleventh graders. Gavriel recruits a select few of his eleventh grade students to join the cause of winning Israel’s independence by fighting the local Arabs and making life difficult for the ruling British. The story’s nameless narrator is one of these recruits, a bit less war-like and more reluctant than his cohorts. His reluctance is shared by the only female recruit, Ayah, on whom the narrator has a deep and abiding unrequited crush. Ayah, for her part, has a deep and abiding unrequited crush on Gavriel which is what keeps her in the group despite her own misgivings.
The historical context of the story was quite interesting to me. Unfortunately, the story itself fell flat. I don’t know how much of this to blame on the Hebrew (which was a bit more difficult than in some of the other Hebrew books I’ve been reading) as opposed to the actual quality of the writing, but I felt distanced from the characters and their conflicts. While I understood intellectually what the narrator was going through and how hard it was, I had difficulty feeling it and empathizing with it.
I couldn’t really understand Ayah’s appeal to the narrator other than her apparent beauty, and why he would continue loving her so deeply when it becomes increasingly obvious that she views him as a friend and nothing more. My friends in the Hebrew book club claimed that this was developmentally consistent with being 16 years old and maybe it was. That might be why I’m really not a YA reader. My patience for this kind of dead-end, unrequited hopeless love as a major plot point is limited, especially when the relationship itself just doesn’t seem all that deep or complex.
While I did feel more empathetic with the narrator’s reluctance about participating in the group’s guerilla warfare activities, I still didn’t find that this dilemma touched me as deeply as it might have. I also thought that the character of Gavriel and the students’ relationship with him could have been fleshed out more fully and complexly. The concept of the charismatic teacher dazzling his students and having a disproportionate influence on them can be fascinating; in the story, though, it just kind of happened and everyone went along with it. The issue remained more or less unexamined; the focus was mainly on the group’s activities and on the narrator’s undying love for Ayah.
I will say that this was definitely an improvement over many of the other plotless wonders we’ve had to read for the Hebrew book club in that there was actually a story here, even if the story wasn’t particularly compelling in its own right.
The historical context of the story was quite interesting to me. Unfortunately, the story itself fell flat. I don’t know how much of this to blame on the Hebrew (which was a bit more difficult than in some of the other Hebrew books I’ve been reading) as opposed to the actual quality of the writing, but I felt distanced from the characters and their conflicts. While I understood intellectually what the narrator was going through and how hard it was, I had difficulty feeling it and empathizing with it.
I couldn’t really understand Ayah’s appeal to the narrator other than her apparent beauty, and why he would continue loving her so deeply when it becomes increasingly obvious that she views him as a friend and nothing more. My friends in the Hebrew book club claimed that this was developmentally consistent with being 16 years old and maybe it was. That might be why I’m really not a YA reader. My patience for this kind of dead-end, unrequited hopeless love as a major plot point is limited, especially when the relationship itself just doesn’t seem all that deep or complex.
While I did feel more empathetic with the narrator’s reluctance about participating in the group’s guerilla warfare activities, I still didn’t find that this dilemma touched me as deeply as it might have. I also thought that the character of Gavriel and the students’ relationship with him could have been fleshed out more fully and complexly. The concept of the charismatic teacher dazzling his students and having a disproportionate influence on them can be fascinating; in the story, though, it just kind of happened and everyone went along with it. The issue remained more or less unexamined; the focus was mainly on the group’s activities and on the narrator’s undying love for Ayah.
I will say that this was definitely an improvement over many of the other plotless wonders we’ve had to read for the Hebrew book club in that there was actually a story here, even if the story wasn’t particularly compelling in its own right.
Displaying 1 - 5 of 5 reviews