ג`ורג` כריסטוף ליכטנברג (Georg Christoph Lichtenberg ), הוא אדם אמיתי שחי ופעל בגטינגן של המאה ה- 18. מדען, סטיריקן ואנגלופיל. הראשון שהחזיק פרופסורה בפיזיקה ניסויית. אתם יכולים לקרוא בקישור על פועלו ויצירתו הן המדעית והן הספרותית.
קומתו הנמוכה והגיבנת, שממנה סבל בגלל עיוות של חוט השידרה, הם שני מאפיינים שיחדו את המראה של הפרופסור. מה שלא מנע ממנו לפרוץ ברומנים רבים ומגוונים בעיקר עם קטינות, בנות המעמד הנמוך.
רוב הספר מתמקד בפרק חיו שבין השנים 1777 – 1782 ובמערכת יחסיו עם מריה שטאשהרד, שהיתה אז בת 13. הוא היה בן 35, אבל זה לא מנע מהפרופסור המכובד הפוך אותה לפילגשו. בשנת 1780 היא עברה לחיות איתו, היא היתה בת 15. בשנת 1782 היא נפטרה בת 17.
לטעמי הספר לא כתוב טוב ולצערי לא נהנתי מהקריאה בו (למעט מספר פנינים לשוניות ומחשבתיות של הפרופסור שנהג לתעד את מחשבותיו). הבנתי שהופמן כותב במקור מחזות, וזה ניכר בכתיבה שעמוסה במלל ולהג של הדמויות שמדברות אחת עם השניה ועם עצמן, עד שבא לי להגיד די! במערכת יחסים אמיתית לפעמים יש גם שתיקה נעימה...
למרבה עוגמת הנפש שלי, בנוסף לתיאורים מחיי היומיום של הדמויות, הספר גם כלל כל מיני תיאורים על היחסי האישות שלהם, שמעבר למבוכה שהרגשתי עבורו, גבר בן 35 שמזיל ריר על ילדה, לא הצלחתי להתחבר אליהם.
מה שמוביל אותי לתהיה עד כמה ההתנהגות של ליכטנברג נחשבה לסוטה באותה התקופה (מאה 18 בגרמניה)?
האם יש ויתור על נורמות ההתנהגות בגלל שליכטנברג פרופסור מכובד שחי באיזור יוקרתי יחסית? ברור לי שבארץ זה לא היה עובר בשתיקה, לא בגלל הפוריטניות או הנאורות של התרבות הישראלית, אלא בגלל הניצול המשתמע ממערכת יחסים כזו: ניצול של הילדה שבאה ממעמד נמוך ולכאורה מקבלת חיים טובים בתמורה לשירותי מין.
מישהו כבר היה דואג להוציא את זה לעיתונות ולעשות מטעמים ושמח.
לי מערכת היחסים הזו נראתה מאוד הזויה, שלא להגיד הביאה לי בחילה קשה, למרות שאין ספק שליכטנברג היה מאוהב בנערה, אבל כמו שאומרים אצלנו "גם כן אהבה".
ובכלל מה יש לאמר על "האהבה" לפחות מהצד של הילדה, שנמצאת כבולה במערכת יחסים שבשלב מסויים לא ברור רצונה להישאר בה.
במהלך הספר, הוא מאזכר שורת פרסונות שפעלו בגטינגן, אוניברסיטה קטנה בגרמניה, שהצליחה להוציא מבין שורותיה 44 ! זוכי פרס נובל. תקלטו את המספר המדהים הזה.