“מה שאני רוצה, אם לא אוּכל לתאר את כל האנשים שהיו בי, אז לפחות את אבא — ולפחות חלק מן המכלול הגדול, שלא ניתן להכילו, שהוא אבא וחומר חייו, העבר שלו ופעולות הגוף והמחשבות והתחושות והרחשים החומקים והמשפחה והאנשים שמסביב וכו׳ — הוא כמובן היקף חומר החיים שיש לכל אדם, לפי דרכו השונה, ולי, לפי דרכי. ובוודאי את המכלול שהוא אני, וחומר החיים שלי, הנמצאים בדפים אלה (וגם זה רק באופן חלקי) — מה שמסופר בהם עלי, ואותם דברים עלי שאני מעדיף לספר דרך מה שאני מספר על אבא, אמא, אילנה, החנות, חניתה וכו׳, ומה שנמצא בדברים אחרים ובאנשים אחרים שאולי עוד אתאר. ועם זה, גם היא, אותה צללית פנימית שקופה של התנגדות עיקשת, נשארת חלק מתחושת העצמיוּת שלי, שם וכאן, אז ועכשיו. ואיתה ההתעקשות להישאר, לעשות מעשה.”