“בבוקר יום רביעי, ה-10 באוקטובר, יכולתי לחוש במוות המרחף באוויר. בבוקר זה למדתי לדעת, מהי הרגשתו של נידון למוות. למעשה המוות לא ריחף באוויר. הוא הפך לחלק מאתנו. היה ניכר בעיני האנשים, בצורם הליכתם, בדרך בה דיברו איש עם רעהו. היה ניכר באיפוק, בשקט, במבטים המושפלין. חששנו להביט זה בעיני זה. חששנו לכעוס, לרגוז ולקלל.”