“...
לא היה צריך להתגלגל באכסניא זו, שמזונותיה כחושים ופשפשיה שמנים, שמוציאים ממנו את דמו בלילה כבעליהם שמוציא ממנו דמיו ביום
...
לאו כל אמנון זוכה לתמר, ולאו כל שלמה מוצא את שולמית. כמה היה ליבם הומה כשהיו יושבים בחוצה לארץ והיו קוראים באהבת ציון על תפארת בנות ציון המצוינות. עכשיו שהם דרים בירושלים עדיין לא זכו לראות מאותה התפארת. אפשר שבאמת צדקו חז"ל שדרשו את שיר השירים דרך משל ומליצה.
...
הניחה שפרה את ראשה על ליבה של אמה, ובכתה. נסתכלה בפניה הנאות והנוגות, זה הנוי העגום שגרם לאותה צרה, שאותו בחור נתן עיניו בה. רבקה לא זכתה ליופי כזה, אף על פי כן נשא אותה פייש. ספק אם נסתכל בה, ספק לפני החתונה וספק אחרי נישואיהם.”