“נתלקטו כשישים איש ועשו להם חברה , וקראו לאו תה חברה "אחוזת בית , " על שם שכל אחר ביקש לע שות לו בית בארץ אחוזתנו .
...
נבנה לנו רובע מיוחד מחוץ לעיר (יפו) ונבנה לנו בתים נאים וניטע לנו לפני כל בית גינה קטנה , ונעשה לנו רחובות רחבים ויש רים ונשרה את רוחנו , רוח ישראל הטהורה על המ קום . ולכשנזכה , נעשה לנו מעין אבטונומיה .
...
נתן כל אחד עשרים פרנק להוצאות ראשונות והתחילו מבקשים להם קרקע. מצאו קרקע במדברה של העיר, אבל דמי קרקע לא מצאו ידם לשלם
...
לקחו להם קרקע, שקצתה הררי חול וקצתה גיאיות ועמקים. שכרו להם פועלים להתקין את הקרקע ולהכשירה לבנין בתים. עומדים להם חברינו ועוקרים הרים ושופכים את החול לתוך העמקים, ומביאים אבנים מן הים וקובעים אותן בחול ומשווים גומות.
...
וקול מפוצץ והולך מן המחצב שמביאים משם אבנים לבנין וריח של אבק שריפה מפעפע. לא קול מלחמה ולא ריח של מלחמה, אלא קול בנין וריח יישוב. וכבר מבצבץ מן החולות כמין כביש, שנותן לרגליו של אדם עמידה ותוקף. ואנשים ונשים ותינוקות באים מיפו ומנסים את רגליהם על הכביש. וראה זה פלא, הכביש אינו שוקע והרגל אינה טובעת בחול.
...
ויש שמלגלגים על חברי אחוזת בית, שרוצים לבנות על החול, שסופם מוכן להם מלכתחילה, כמשל הידוע של הבונים על החול. ולא עוד, אלא מוסיפים הוצאות על הוצאותיהם, שהרי פרנסתם בעיר, ויצטרכו להוציא שכר עגלה, ואין צורך לומר התינוקות שצריכים לבית הספר.
...
תיירים שבאו אחר כל לסייר את הארץ וראו שכונה חדשה ונאה זו של ששים בתים קטנים שנקראת תל אביב, וכל בית מוקף גינה קטנה וכל הרחובות נקיים, ונערים ונערות משחקים ברחובות, וזקנים יושבים סמוכים על מקלותיהם ומתחממים בחמה, אותם תיירים לא היו מציירים לעצמם שמקום זה היה שומם מאין יושב וסכסוכים הרבה היו בין הבונים.”