“הרבה שנים כתבתי למגירה, ויש לי איזה לקט סיפורים קצרים שלא היה לי אומץ לעשות איתם אף פעם שום דבר, אז פזית אמרה: 'אני אעזור לך להוציא את זה לאור גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה', במילים האלה היא אמרה. היא לקחה ממני את הקובץ וכשהיא התחילה לעבור על הסיפורים היא נתקעה במילה השנייה או השלישית, אני זוכרת מה היתה המילה, זה היה 'אמ...' זאת אומרת ביטוי של היסוס, גמגום כזה. היא אמרה לי: 'זה לא עברית, בעברית לא כותבים ככה ולא אומרים ככה, בעברית כשמגמגמים אומרים אה, לא אומרים אמ. כשזה לא אותנטי, אז זה לא עובר, אני נתקעת כבר כאן.' ואז היא אמרה: 'אני הרי לא אוכל לקרוא את זה, אני לא אצא מזה. אני אעביר את זה לעליזה ציגלר, היא גם תוכל להוציא את הסיפורים לאור אם היא תחליט שזה מתאים.' פזית היתה יורדת לקוצו של יוד. היא לא היתה יכולה אחרת. נדמה לי שעליזה ציגלר לא קראה את הסיפורים אלא העבירה אותם ללקטורית שלא אהבה אותם. נעלבתי עד עמקי נשמתי.”