“רגע, משהו משונה כאן. משהו נורא, אולי. אני מבין שאותו בית שאליו אני רוצה ללכת עכשיו, אינו ביתי, אלא אותו בית שמעולם לא הייתי בו לפני כן, ואשר תעודת זהות שאינה שלי הביאה אותי אליו, לאחר שלילה שלם, התעקשתי לחזור אל ביתי שעליו נאמר לי שאינו ביתי. והנה לא חלפה יממה, ושוב אני רוצה הביתה. והפעם אל בית אחר.”
―
עמוס קינן,
את והב בסופה
