Itamar > Recent Status Updates

אמרתי לעצמי שגם קאקורו בטח היה כזה כשהוא היה קטן, ושאלתי את עצמי אם בתקופה ההיא מישהו הסתכל עליו בעונג ובסקרנות, וחיכה לראות איך הפרפר יבקע מהגולם, מתוך אי-ידיעה אבל בו בזמן מתוך ביטחון שהכנפיים שלו יהיו יפהפיות.

״ואת רווקה, נשואה, מה?״ עשתה לה השכנה עיניים מבינות.
״אני בסדר,״ ענתה לה פלורה. ״תודה בכל מקרה.״

Why does he [Philippe Petit] put up with the unbearable when nothing forced him to? The answer is in the question: because nothing and nobody forces him to: ‘I believe the whip is necessary only when it is held by the student, not the teacher.’ And he goes on: ‘The glory of suffering does not interest me.’

André Breton tells us that before taking a nap, 'Saint-Pol-Roux used to hang a sign on the door of his country house saying “POET AT WORK”.’

Alain: 'If you deprive yourself of sleep, you deprive yourself of waking. Someone who doesn’t sleep enough is literally poisoned by its own restlessness. Someone who has slept is washed clean.’

To become human is to become — to turn into — someone. Wrestle with what you were at birth, with nature, with instinct, I’m order to construct your humanity. This is the true sense of the word “education”: its purpose is to lead the child out of the semi-vegetative immediacy of its animal existence, to give it a human form, through the learning of language, the arts, sciences.

It was during this encounter that he [Monsieur Descartes] came to realise the impression that can be created by boldness that on other occasions might be simply seen as mere sabre-rattling.

During a certain period of his life, Picasso would get up each morning quite certain that he had painted his last ever painting the previous day. Convinced he would never paint again, he could allow himself, in the evening, to be possessed by a frenzy of painting.

“Every time I see an adult on a bicycle, I no longer despair for the human race.” —H.G. Wells

׳קנאי לאמת היה (זיגמונד פרויד, א״מ), אך מוּדע במפורש למגבלותיה של כל אמת, ואמר לי פעם אחת: ״אין לך אמת של מאה אחוז, כפי שאין כוהל של מאה אחוז.״׳

״וכך הפעילו את שיטתם בזהירות: (…) תמיד גלולה אחת הלבד, ואז המתנה קלה, לבדוק אם לא היתה חריפה מדי, האם מצפון העולם עוד יישא מנה כזו. (…) אין להיטלר הישג גאוני יותר מטקטיקה זו של גישוש איטי והגברת האמצעים נגד אירופה הנחלשת (…)״

״אמן תמיד מכיל קרע מסתורי: כשהחיים מטלטלים אותו, הוא נכסף לשלווה, וכשניתנת לו שלווה, הוא נכסף שוב למתחים.״

מתיך דבריו של מקסים גורקי: ״במרחקים שוכח אדם את המיטב, ואיש מאיתנו עוד לא יצא דבר גדול במקום גלותו.״

״בשנים מעטות יצרתי משהו, שלהרגשתי הוא הצורה היקרה ביותר של ההצלחה: קהילה, קבוצת אנשים מהימנה, שציפו לכל ספר שלי, קנו אותו, רחשו לי אמון שאסור היה למעול בו.״

״בכל עבר הורגש שהתלהטות זו בלתי נסבלת בעיני העם, (…) ושלמעשה אומה מותשת-מלחמה זו שואפת לסדר, לשקט, לקצת ביטחון וחיים בורגניים. בסתר לבן שנאו הבריות את הרפובליקה, לא מפני שדיכאה חירות פראית זו, אלא להפך, מפני שהתירה רסן.״

״ודווקא מוסדות הבידור, הבּרים והתיאטראות היו מלאים קהל. שכן דווקא בגלל הבלתי צפוי, כשהערך היציב ביותר בעבר, הכסף, הפסיד את ערכו, העריכו הבריות את ערכי החיים האמיתיים – עבודה, אהבה, ידידות, אמנות וטבע – יותר משהעריכו אותם קודם לכן״

״דמותו (של אנרי גילבּוֹ, א״מ) הוכיחה לי יותר מכל דמות אחרת את החוק הבלתי מעורער של ההיסטוריה, כי בתקופות של תמורות פתאומיות, ובעיקר בימי מלחמה או מהפכה, חשובים יותר בטווח הקצר אומץ לב והעזה מערכים פנימיים״

״הפחד הראשון מפני המלחמה שאיש לא רצה ב זה לא העמים ולא הממשלה, (…) נהפך להתלהבות פתאומית. (…) עלי להודות על האמת, כי בהתפרצות ראשונה זו של ההמונים היה משהו נהדר, סוחף ואף מפתה, ולא קל היה להימלט מכך.״

״חלומו היה, כפי שסיפרו לי ידידיו (של ג׳יימס אנסור, א״מ) וצחקו, למכור את התמונות ביוקר אבל להשאיר אותן בידיו, כי תאוותו לכסף וליצירה שווה היתה.״

״הרגשתי את יגונו (של רומן רולאן, א״מ) על שבירותו של העולם המוחשי, כפל יגון של אדם שחגג בכל יצירתו את נצחיותה של האמנות. ״היא עשויה לנחם אותנו, את היחידים,״ אמר לי, ״אבל אין בכוחה לעשות דבר נגד המציאות.״

״אצל רתנאוּ הרגשתי תמיד כי על אף חוכמתו לאין שיעור, אין לו קרקע מתחת לרגליו. כל קיומו היה קונפליקט של סתירות חדשות לבקרים.״

״שלחתי יד אל המזוודה כדי לקחתה למלון. אלא שעתה קרה דבר מיוחד במינו: הגנב ניגש אלי בחיפזון, כולו ענווה. ״הו, לא, אדוני,״ אמר. ״אני אשא אותה לביתך.״ צעדתי אפוא את ארבעת הרחובות המוליכים אל מלוני, והגנב אסיר התודה נושא את המזוודה מאחורי.״

״בכל ימי ליי עדיין לא התלוננתי על איש, וברגשות טובים הרבה יותר אוכל בצהריים אומצה שמנה, כשאדע שאין איש נאלץ לאכול בגללי מזון אסירים.״

״תפסתי בתודה את כף ידו, ברצון רב הייתי מנשק אותה. בשעה זו נגלה לי הסוד הנצחי של כל אמנות גדולה, ריכוז כל הכוחות, כל החושים, חריגה זו מתוך עצמו, החריגה מן העולם של כל אמן. למדתי שיעור לכל ימי חיי.״

״בשיעור השני למדתי, כי כמעט תמיד למנהל פשוטים ביותר. בביתי של אדם זה, שכבודו מלא עולם, שיצירותיו מוּכּרות בדור שלנו כפני ידידים קרובים, נערך השולחן כמו בביתו של איכר ממוצע.״

״בסדנתו של רודן נאלמו הדברים בפי. לא היה בכוחי לומר לו משהו, ועמדתי בין הפסלים כאחד מהם. (…) שאל אותי הזקן בשעת פרידה אם ארצה לבקר בסדנה העיקרית שלו במדוֹן, ואף הזמין אותי אל שולחנו. למדתי בשיעור ראשון: לעולם הגדולים הם גם רחבי הלב.״

מאחר שברח מכל שאון ואפילו מתהילתו — ״סיכום כל אי-ההבנות המצטברות סביב שם מסוים,״ כפי שאמר יפה פעם אחת — היה הגל המסתער של הסקרנות התפלה מעלה ברשתו את שמו, אך מעולם לא את אישיותו. קשה היה להגיע אל רילקה. לא היה לו בית או מען (…)

״אבל להכיר את העיקר, את התוך הסמוי של עם או עיר, אי-אפשר על ידי ספרים ועל ידי שיטוט שקדני, אלא רק על ידי מיטב אנשיהם. רק תוך ידידות רוחנית עם האנשים אתה מצליח לחדור ולהבין את הקשר האמיתי בין עם לארץ״. כמו צירוף ישראלים בטיולי תגלית

בעצתו של דהמל, שעליה אני מחזיק לו טובה עד היום, ניצלתי את זמני לתרגום משפות זרות, וגם עתה אני רואה בתרגום את הדרך הטובה ביותר למשורר צעיר להעמיק חקר ברוח לשונו שלו וללמוד להשתמש בה באורח יצירתי יותר.

הוא (הרצל, א״מ) נעצר, הושיט לי יד ואמר: ״מדוע אינך בא לבקר אצלי? עדיין לא ביקרת בביתי. טלפן תחילה, ואני כבר אתפנה.״ הבטחתי לו מתוך החלטה ברורה לא לקיים, מפני שככל שאדם אהוב עלי יותר, זמנו יקר לי יותר.