Lidor Davidov's Blog

לא כתבתי כאן תקופה ארוכה, וכל-כך הרבה קרה מאז.

מצאתי את עצמי עובד קשה בשנה וחצי האחרונות. העליתי תוכן בתדירות יום-יומית לרשתות החברתיות. חתמתי על חוזה עם הוצאת ״הקיבוץ המאוחד״ להוצאת הספר שלי. בין רגע, דילגתי בין שלבי העריכה, ההגהה והעיצוב. זכיתי לערוך את הספר מול מי שגדלתי על ספריה בתור נער, האחת והיחידה – יונה טפר. במקביל, למדתי ועבדתי. בכל זאת, צריך להתפרנס ממשהו.

בתחום האישי עברתי לא מעט טלטלות. עזבתי עבודה שעשתה לי רע. חזרתי למקום עבודה ישן, למרות שלא הייתי שלם עם ההחלטה הזאת. הקמתי עסק שאני מנסה למנף עד היום. ולצד זה, חוויתי פרידה אחרי שבע שנות זוגיות.

עבר המון זמן מאז שכתבתי פה, מעל לשנה. רגע לפני שהתיישבתי לכתוב שוב – קראתי את הפוסטים הקודמים שלי.

לפני שנה עוד הייתי בחור צעיר וחדור מטרה, שחולם להוציא את הספר שלו לאור. אני מסתכל על עצמי ומתפעל מהכוח, מהאומץ ומהעקשנות. במבט לאחור, הם השתלמו. האמנתי בי וביצירה שלי מהרגע הראשון, הלכתי עד הסוף, בלי לפחד, דבר שלא מאוד אופייני לי בתחומים אחרים בחיים. והנה, הספר שלי יצא לאור באחת ההוצאות הגדולות בארץ – הוצאת ״הקיבוץ המאוחד״.

לאט-לאט, אני מתחיל להרגיש שלם, במקום נכון ואמיתי. מין תחושה שזועקת לי מתוך הנפש – הגענו ליעד, פה סוגרים מעגל.

הקו החם לאהבה – לידור דוידוב | הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2022

אמנם הגעתי ליעד, אבל תכף ומיד אני יוצא אל עבר יעד חדש, אחר, שונה, מרגש ומפחיד. אבל אלה החיים, לא? אנחנו צריכים לקפוץ למים ולנסות להגשים חלומות.

עכשיו אני פותח במסע חדש – להגיע לכמה שיותר לבבות, לעזור לכמה שיותר נערים ונערות עם הספר שלי.

בתור נער, תמיד חיפשתי ספרים שיעזרו לי להתמודד עם התחושות שעולות בי. מצאתי כמה כאלה, אבל אף אחד מהם לא נכתב כאן, בישראל. כולם היו ספרים מתורגמים, עם גיבורים כמו ג׳ון, מייק, ג׳ורג׳ ואליזבת. ומה לי ולהם? מה נער בן חמש-עשרה, שגר באור עקיבא, שנמשך לבני מינו, שמפחד לצאת מהארון, שמרגיש שונה ואחר, שכואב לו כי אולי ישנאו אותו אם יגלו – מה לו ולהם?

כל מה שרציתי היה לדעת שיש עוד אנשים כמוני. רציתי להיחשף לסיפור של מאור ושי ואלמוג ואריאל שחוו בדיוק את אותן חוויות שאני חוויתי. רציתי לדעת שזה כאן, בבית מולי, בתיכון, בתנועת הנוער, בצבא. אבל לא יכולתי לדעת את זה, כי אף אחד לא כתב על זה. זה גרם לי להרגיש חריג ובודד.

אני שמח על כך שהדברים משתנים היום בעולם הספרות הישראלי ושיש הרבה יותר גיוון. הלוואי והייתי חי בתקופה כזאת בתור נער.

זו גם הסיבה שהיה לי מאוד חשוב להוציא את הספר שלי לאור. אני באמת מאמין שיש לו יכולת לתת כוח להרבה מאוד נערים ונערות.

הוא לא ספר קל לעיכול. יש בו נושאים קשים וכואבים, הנה חלק מהם: אלימות במשפחה, בעיות דימוי עצמי וביטחון עצמי, התמודדות עם נטייה מינית, הטרדה מינית, היריון בגילאים צעירים ועוד.

למרות הנושאים הרבים שבו, זה ספר שמדבר לבני ולבנות נוער כמו שהוא, בלי התחכמויות. as is. לא הולכים בו סחור-סחור, או מנסים לחנך. זו גם הסיבה שאני ממליץ על הספר להורים. יש בו משהו שחושף את הנוער הישראלי בצורה שיתכן ולא הכרתם.

רגע לפני סיום, אקנח בתודה.

הצעד הראשון במסע שלי, לפני יותר משנתיים, היה הבלוג הזה.

בהמשך העברתי את רוב התוכן שלי לרשתות החברתיות, אבל הפלטפורמה פה המשיכה לספק צורך אחר – אישי יותר, חושפני יותר, פגיע יותר.

אני מודה לכם על כך שהייתם פה וחוויתם איתי את החוויה הזאת.

אם אתם רוצים להזמין את הספר שלי, ניתן לרכוש אותו במחיר השקה בלעדי באתר ״הקיבוץ המאוחד״ כאן למטה:

https://www.kibutz-poalim.co.il/הקו_החם_לאהבה

שיר שהצליח להרים אותי ברגעים קשים בשנתיים האחרונות

יש כמה סיבות בגינן פתחתי את הבלוג הזה.

הסיבה הראשונה היא הרצון לפרוק. לשחרר החוצה את כל המחשבות שקשורות לעולם הכתיבה והיצירה.

(שלא תטעו, יש לי גם המון מחשבות בנושאים אחרים – בשביל זה יש את היומן שלי).

הסיבה השנייה, שהתחילה להתגבש במוחי רק לאחרונה, קשורה דווקא לתהליך שאני עובר עם הוצאת הספר שלי לאור.

מה אם שיתוף התהליך יעזור לאחרים?

מה אם, אי שם בעתיד, מישהו ירצה להוציא את הספר שלו לאור, והוא יתקשה למצוא את כל המידע במקום אחד?

מה אם, אותו מישהו, ירצה לקרוא חוויה רגשית-אנושית של אדם אחר, שעבר את אותם הדברים?

אז נכון, בעולם של היום חשוב לאסוף מידע ממגוון רחב של מקורות.

וזה גם מה שאני עשיתי.

קראתי כמעט כל פיסת מידע שנכתבה ברשת בנוגע להוצאת ספר לאור. נכנסתי לקבוצות סופרים מתחילים. שאלתי אנשי מקצוע את כל השאלות האפשריות. התייעצתי עם סופרים שהצליחו (וכאלה שלא) ועם סופרים שבחרו במסלול המסורתי להוצאת ספר (וכאלה שלא).

בקיצור, חקרתי את הנושא.

אבל משהו עדיין היה לי חסר.

חודשיים אחרי שקיבלתי "כן" מאחת ההוצאות שכיוונתי את כל המאמצים שלי אליהן, מצאתי את עצמי אבוד.

מה עוזרות לי קבוצות הפייסבוק?

מה עוזרת לי השיחה ההיא עם הסופר/ת ההוא לפני חודשיים?

ומה זה בכלל משנה שדיברתי עם אינספור סוכנים של הוצאות לאור, שהמליצו וייעצו לי כל אחד בתחומו?

הנה אני, בנקודה הקריטית הזאת, ואין לי שמץ של מושג מה לעשות.

איך ממשיכים?

מה הכי נכון לי?

מה הכי נכון לספר שלי?

מה הכי נכון לעתיד שלי?

יש שיקראו את מה שאני כותב ויגידו שאני תמים, נאיבי, אולי אפילו טיפש. אבל משהו בי מרגיש שזאת החלטה מאוד מאוד חשובה. כזאת שיכולה לשנות את העתיד שלי באיזשהו אופן.

לכן, כדאי שאשקול אותה כמו שצריך.

כך נכתב לי במייל חודשיים אחרי ששלחתי את כתב היד שלי לאותה הוצאה:

"הספר מרגש, מעורר המון חמלה ומגוון שלם של רגשות. הוא גם חשוב מאוד מבחינת קהל היעד שלו. היינו רוצים להוציא אותו לאור אבל נאלץ לבקש ממך תשלום עבור ההפקה וההוצאה לאור שלו; מדובר בסכומים של כ-40,000 ש"ח באופן משוער."

המילה הזאת – "אבל" – חצצה בין האושר וההתרגשות שגאו בי, מן הצד האחד, לבין הפחד וחוסר הביטחון שהחליפו אותן, מן הצד השני.

שוב חזרתי אחורה.

שוב שאלתי את עצמי שאלות.

שוב פקפקתי בעצמי וביצירה שלי.

כי הרי: בלי כסף – אין ספר. בלי ספר – העולם לא קורס אל תוך עצמו וה"חיים" של ההוצאה ממשיכים כסדרם. הווה אומר: הספר לא באמת "מרגש, מעורר המון חמלה ומגוון שלם של רגשות" – כי לאף אחד לא אכפת אם הוא ייצא לאור או לא (חוץ ממני).

הכסף הוא הפרטנר החשוב במשוואה. טיבו של הספר לא רלוונטי.

המחשבות האלו הציפו אותי ולא שחררו. אפשר לומר שהן מטרידות אותי עד עכשיו (חודשיים מאוחר יותר).

אני כותב את הפוסט הזה חודשיים בערך.

כותב ומוחק, מוחק וכותב.

אני לא מצליח לחבר בין תחושות הלב למחשבות הראש, לא מצליח לזקק את עצמי ואת הרגשות שלי למילים. וזה מתסכל אותי מאוד.

יכול להיות שהפוסט הזה, לכשיעלה, ייתפס ככזה שמעורר עצב. אבל אני לא רואה אותו ככה. הוא מתאר את הדרך האישית שלי להוצאת הספר שלי לאור. ומה לעשות, יש בה גם קשיים.

בחודשיים האלו פגשתי המון אנשים מעולם הספרות. עם חלק מהם ביקשתי להיפגש, ואת חלק מהם פגשתי במקרה.

הנה כמה מהמסקנות שאספתי מאותם אנשים (ואם הם קוראים את זה, אז תודה על העזרה):

תשלחו את הספר שלכם לעוד מקומות. אחרי ששלחתם, תמצאו עוד מקומות לשלוח אליהם.אתם תמיד יכולים לשלם כסף, אבל להיות שלמים עם ההחלטות שלכם זה משהו קצת יותר מסובך. תהיו שקולים ואל תיכנעו ללחצים פנימיים או חיצוניים.תתייעצו עם עורך דין (לפני חתימה על חוזה).אם משהו בחוזה לא ברור לכם – תשאלו. ואז תשאלו שוב. ואז שוב. אם למישהו בהוצאה נמאס מהשאלות שלכם – כנראה שהספר שלכם לא כל כך חשוב לו כמו שהוא חשוב לכם.והמסקנה הכי חשובה (לפחות מבחינתי): תירגעו. זה שקיבלתם תשובה חיובית מהוצאה אחת לא אומר שלא תקבלו גם מאחרות. ויותר מכך – אם קיבלתם הצעה שדורשת מכם לשלם כל כך הרבה – כנראה שההוצאה לא תברח ותיעלם לכם. גם אם תחזרו בעוד חצי שנה, אחרי שעשיתם את כל הבדיקות האפשריות, ההוצאה ככל הנראה תסכים להוציא את הספר שלכם. (ואם לא – שתלך לחפש).

בחודשיים האלה פגשתי גם אנשים פחות נחמדים. כאלו שהטיחו בי שתי עובדות שסיכמו עבורם את כל חיי ועתידי:

אתה לא בנאדם מוכר, לאף אחד אין מושג מי אתה – ולכן, אין שום סיכוי שיוציאו את הספר שלך לאור.אתה סופר מתחיל – ולכן, אין שום סיכוי שיוציאו את הספר שלך לאור.

חשוב לי להגיד שאלו לא סתם אנשים.

הם בכירים בהוצאות גדולות בארץ, ולדעתי האישית, אלו אמירות נוראיות ומזעזעות.

המפגשים איתם היו לי מאוד קשים. לא פעם, הייתי צריך יום או יומיים כדי להתאושש מהם.

לפעמים, הרגשתי כאילו הם חיפשו אותי במיוחד.

דמיינתי שיש להם רשימה של אנשים כמוני, ושכל תפקידם בעולם הוא לחפש אותנו ולנפץ את בלון החלומות שלנו.

הם מסתובבים בעולם עם סיכה קטנה, וברגע הנכון מפוצצים את הבלון. כך, הם מוחקים את השאיפות של כולנו – היוצרים, החולמים, המפנטזים.

המפגשים עם האנשים האלו היו קשים, אבל הם הובילו אותי למסקנה שישית ברשימת המסקנות שאספתי למעלה: פשוט תאמינו בעצמכם.

זה דבר שמעכב אותי עד היום, ואני חוטא בו כל כך הרבה.

עבורי, זו אחת מהמסקנות החשובות ביותר.

אנחנו פשוט חייבים להאמין בעצמנו וביצירה שלנו.

להיות איתנים, חזקים ואמיצים.

להאמין בלב שלם שכל החלומות שלנו נועדו כדי שנגשים אותם.

I got what they waiting for

כמעט כל ספר שיוצא לאור מכיל את המשפט הבא בעמודיו הראשונים: "כל קשר בין הדמויות וההתרחשויות המתוארות בסיפור זה ובין המציאות הוא מקרי בהחלט".

הסיבה העיקרית לכך היא ניסיון של הסופר ו/או המוציא לאור להימנע מתביעות בגין לשון הרע.

דמיינו שמישהי ששירתה איתכם בצבא מוציאה ספר. לא ראיתם אותה כמעט עשור, אבל אתם מאוד סקרנים לקרוא את הספר שלה.

אז אתם הולכים וקונים את הספר.

אתם מתחילים לקרוא אותו עוד באותו הערב.

ככל שאתם מתקדמים בקריאה, אתם מגלים שאחת הדמויות די דומה לכם. בפעולות. במעשים. בתיאור. בעיר שהיא גרה בה.

פרטים מאוד שוליים, אבל הכל מתחבר יחד למין דמות אחת, שהיא אתם.

אתם לא בטוחים בהתחלה. זה הרי מוזר. עבר עשור מאז שראיתם את החברה ההיא. אבל אז אתם מגיעים לחלקים בספר שקרו במציאות. דברים שחוויתם יחד עם הסופרת, ועכשיו הם כתובים על הנייר.

חשוב לעשות כאן הבחנה: מתי אנחנו מלבישים את החיים שלנו על הדמויות שאנחנו יוצרים, ומתי אנחנו מפיחים חיים חדשים לגמרי מהדמיון?

מתי אנחנו מתארים סיטואציות ומצבים שחווינו בעצמנו, ומתי אנחנו כותבים אירועים שהם פנטזיה מוחלטת?

אני מאמין שכל יוצר עובד בצורה שונה, ובכל פעם תהליך היצירה יכול להיות שונה.

לפעמים החוויות שלנו זועקות לצאת החוצה, מעין תחושה שאם לא נצעק אותם אל הנייר, המוח יתפוצץ.

ולפעמים אנחנו רוצים לברוח מהחוויות שלנו. לעצום עיניים ולדמיין מישהו אחר. עולם אחר. אולי טוב יותר, אולי רע יותר. לחיות חיים של דמות אחרת, שהיא לא אני.

ומה קורה אז?

האם המאפיינים של הדמות שלכם, בעולם הסו-קולד דמיוני שלכם, מבוססים על מישהו שאתם מכירים?

האם כשאתם "יוצרים אותה מאפס", אתם מדמיינים מישהו מאוד ספציפי בראש?

האם בכלל יש לנו את היכולת ליצור משהו לגמרי חדש, שלא טבועות בו כל החוויות שעברנו וכל האנשים שפגשנו?

השאלות האלו עולות לי לראש כבר כמה חודשים.

אני כותב עכשיו ספר נוסף, מעין המשך (אך לא בדיוק) לספר הראשון שכתבתי.

אני לא מתקדם במיוחד, כי יש לי המון מחויבויות אחרות. אבל כל כולי בסיפור. עמוק בתוכו. כל היום, כל הזמן. אני מדמיין מה ואיך בדיוק לכתוב. הקטעים בספר רצים לי בראש כמו סרט קולנוע בלתי פוסק.

לפעמים זה עובר גבול כי הדמות הראשית היא די אני.

הדמות שהיא בעצם אני (מתוך הספר הראשון)

היא דומה לי בכל כך הרבה פרמטרים, וזאת גם הסיבה שהספר הזה יותר מרגש אותי מהספר הראשון שלי.

זה מוזר להגיד, כי אתה לא יכול לאהוב ילד אחד על פני האחר, אבל אני מרגיש שהספר הראשון היה הכנה לאומץ שעוד היה צריך להגיע.

לכוח הנפשי.

לעוצמות הלב.

לכתוב את מה שאני מפחד לכתוב ומעולם לא האמנתי שאכתוב.

לכתוב את מה שבאמת בוער בי.

לכתוב את הכאב שאני מרגיש בהתנגשות היומיומית עם העולם.

ועכשיו זה קורה. על אמת.

אבל אני עדיין תוהה ביני לבין עצמי: איפה עובר הגבול?

האם אירוע שחוויתי בשבוע שעבר, שבאופן תמוה ואידיוטי לחלוטין, מתאים במיוחד גם לדמות הראשית שלי… האם אני צריך להכניס אותו לספר?

האם הספר הזה הוא פרי דמיוני המוחלט, או שהפכתי אותו לביוגרפיה של חיי מבלי שאף אחד שם לב?

והשאלה הכי חשובה: האם בכלל אכפת לי?

שיר ממני – לדמות שלי – לעצמי

אתה קם בבוקר, שוטף פנים, מצחצח שיניים ויוצא לבית הספר.

אתה בכיתה א'.

רק לפני כמה חודשים עברת מהגן לבית הספר.

היית בטוח שתקופת ההשתלבות תהיה קשה, אבל היא עוברת באופן די רגיל.

חלק מהחברים שהיו לך בגן המשיכו איתך לבית הספר, אבל חלק מהם – לא.

חלק מהחברים שכן המשיכו איתך לומדים בכיתה שלך, אבל החבר הכי טוב שלך – לא.

אתה מגיע לכיתה ויושב במקום הקבוע שלך.

המחנכת ציפורה נכנסת ומבקשת להוציא מחברות שפה.

אתה מעתיק את אותיות הא'-ב' שכתובות על הלוח ומנסה לעקוב אחר תנועתן החדה.

המורה עוברת מעל ראשי התלמידים ומעודדת כל אחד מכם.

"מעולה."

"מצוין."

"את האות הזאת כתבת מדהים."

היא מגיעה לשולחן שלך ומחייכת.

"זה כתב של סופר, אני לא יודעת למה, אבל ככה זה מרגיש לי."

אתה לא מייחס חשיבות למילים שלה. אין לך מושג מה הן בכלל אומרות.

הצלצול נשמע ואתה מוציא את הסנדוויץ' שאבא הכין לך בבוקר. אחר כך, אתה יוצא לשחק בכדור עם החברים שלך לכיתה.

אתה קם בבוקר, שוטף פנים, מצחצח שיניים ויוצא לבית הספר.

אתה בכיתה ט'.

רק לפני כמה חודשים התחילה השנה.

היית בטוח שההידרדרות בלימודים שהחלה בכיתה ח' תיגרר איתך גם לכיתה ט', אבל אתה מחזיק מעמד.

בינתיים.

התיק שלך כבד. יש בו המון ספרי לימוד.

אתה הולך באיטיות מעושה על השביל לבית הספר.

למרות שעדיין פברואר, השמש קופחת. ככה זה בישראל.

אתה מגיע לכיתה ויושב במקום הקבוע שלך.

המחנך ירון נכנס ומבקש שקט. כולכם מוציאים את הספר, והחוברת, והמחברת שלכם, אבל ירון עוצר אתכם ומבקש להשאיר את השולחנות ריקים.

הוא מחזיק בין ידיו שלל דפים.

"עברתי על הסיפורים הקצרים שכתבתם. היום כל אחד יקריא את הסיפור שלו. אם למישהו יש בעיה להקריא, הוא לא חייב."

הוא מחלק את הסיפורים. כל סיפור ליוצרו.

הוא מגיע אליך ומחייך.

אתה עוקב אחרי המבט שלו כשהוא מחלק את שאר הסיפורים.

הוא לא מחייך לאף אחד אחר חוץ ממך.

"בואו נעשה סיפתח טוב ונתחיל עם הסיפור שלך. כזה דבר לא קראתי כבר הרבה זמן."

הוא מסתכל עליך כשהוא אומר את זה.

אתה קם בבוקר, שוטף פנים, מצחצח שיניים ויוצא לאוניברסיטה.

אתה בשנה האחרונה לתואר הראשון.

רק לפני כמה חודשים התחיל סמסטר ב'.

היית בטוח שהוא יגמר מהר כמו אלו שהיו לפניו, אבל התבדית.

קורונה, מלחמה, כן זום, לא זום. הזמן לא זז. סמסטר ב' כאן כדי להישאר.

אתה מגיע לכיתה ויושב במקום הקבוע שלך.

ד"ר שמש נכנסת ושקט שורר בכיתה.

הטלפון שלך רוטט ואתה מודה לאל שזכרת להשקיט אותו לפני שהתחיל השיעור. אתה מציץ בו וקורא את האי-מייל שקיבלת.

בין משפט למשפט, אתה מרים את המבט מעלה. ד"ר שמש לא אוהבת טלפונים, ומוטב שהיא לא תבחין בשלך.

אתה לא זוכר מה כתוב באי-מייל, וזאת למרות שכתובות בו לא מעט מילים.

מילים על גבי מילים על גבי מילים על גבי מילים על גבי מילים.

אתה זוכר רק שני משפטים:

"קראנו את הספר שלך והוא היה מעולה.""אנחנו רוצים כסף כדי להוציא אותו לאור."

אתה יוצא מהכיתה כדי לשאוף אוויר.

באופן מוזר, לא נותר חמצן בתוך הכיתה ואתה בטוח שאם לא תצא מיד – תמות.

אתה לא בטוח אם זה התקף חרדה או לא. אף פעם לא הרגשת תחושות כאלה.

אתה לא יודע אם זה קורה בגלל שמישהו אחר אהב את הספר שלך או בגלל שאין לך שום סיכוי להוציא אותו לאור. אולי בגלל שניהם?

אתה מנסה לשכנע את עצמך שזה לא משנה. מה שחשוב הוא שלא דמיינת. הספר טוב בדיוק כמו שחשבת שהוא.

אתה מנסה לנתק את המחשבות שלך משיקולי כסף, מוניטין, הצלחה, ציפיות ואכזבות. זה לא משנה כרגע, אתה אומר לעצמך.

זה לא משנה שצריך כסף כדי להיות סופר.

זה לא משנה שישנם עשרות אלפי סופרים בכל העולם שאף אחד לא שמע עליהם.

זה לא משנה שיש סיפורים על גבי סיפורים שיושבים במגירות של ג'יי קיי רולינגים עתידיים ומחכים למישהו שיקרא אותם.

זה לא משנה.

כלום מזה לא משנה.

מישהו אהב את הספר שלך, וזה כל מה שחשוב כרגע.

בשנה האחרונה עבדתי קשה על הספר שלי.

ניסיתי ללכת לפי החוקים הלא-כתובים שמופצים בין חובבי כתיבה בקבוצות הפייסבוק השונות:

לכתוב את הסיפור שלך.לעבור על מה שכתבת ולערוך.לעזוב את הספר ולחזור אליו אחרי תקופה מסוימת עם תובנות חדשות.לעבור על מה שכתבת ולערוך (שוב).למצוא קוראי בטא.לתת לקוראי הבטא לקרוא את הספר.להקשיב (או לא) להערות של קוראי הבטא. לעבור על מה שכתבת ולערוך (שוב).לעזוב את הספר ולחזור אליו אחרי תקופה מסוימת (שוב).לעבור על מה שכתבת ולערוך (שוב).

בשלב מסוים, אחרי תהליך כתיבה מייגע (אבל גם מספק!) – אתה מגיע לנקודת סיום.

זהו. אין לי מה לתקן יותר. אני אוהב את מה שיצא לי ושלם איתו.

אז מה עושים עכשיו? הרי החלום הגדול ביותר שלי הוא שהספר יודפס ויופץ לאנשים אחרים.

נכון, כתבתי אותו עבורי ונהניתי מתהליך היצירה שלו, אבל אני מאמין שהוא גם יכול לשנות חיים של אחרים.

העמוד הראשון של הספר שלי.

אז שלחתי את הספר להוצאה לאור. זמן המתנה: שלושה חודשים.

לחצתי על ה-send, ישבתי מול המחשב ובהיתי במסך. שלושה חודשים? מה אני אמור לעשות עכשיו?

יום למחרת, שלחתי את הספר לעוד שלוש הוצאות.

ארבע הוצאות סך הכל היו ההחלטה הנכונה בעיניי באותו הרגע. זה מספר מספיק מכובד כדי להגדיל את הסיכויים לתשובה חיובית, אבל זה גם מספר לא מאוד גדול שיאפשר לי אופציה לפלאן בי.

והרי התוצאות: שלוש הוצאות לא ענו לי עד לרגע זה. אולי בכלל לא קיבלו את המייל שלי? אולי אין אף אחד שיקבל את המייל?

כששלחתי את הספר, עוד בימי סגר החגים, דמיינתי משרד חשוך ובו אינספור שולחנות מחשב. כיסאות שחורים היו צמודים אליהם בסדר מופתי. תהיתי לעצמי מתי בפעם האחרונה עבר מישהו בין השולחנות האלו, מתי בפעם האחרונה ישב מישהו על אחד הכיסאות.

אבל הוצאה אחת השיבה לי. לא אחרי שלושה חודשים, וגם לא אחרי חודשיים. קיבלתי תשובה אחרי פחות משבוע.

מסתבר שהכירו את הבלוג שלי ומיהרו לקרוא את היצירה הקטנה והפרטית שלי.

התשובה הייתה ארוכה, הרבה מעבר למקובל. אבל השורה התחתונה הייתה פשוטה וברורה, כתובה בפונט מייל סטנדרטי, שחור על גבי לבן. אות ועוד אות שמתחברות יחדיו ויוצרות מילה. סך הכל מילה. אבל מאחוריה – עולם שלם של רגשות.

לא.

קיבלתי סירוב.

צילום מסך מתוך מייל התשובה.

בהתחלה, אמרתי לעצמי: אוקיי, זה קרה לרבים וטובים לפניי. הרי לא כולם יתחברו לספר שלי. לא כולם יראו בו את מה שאני רואה. זה בסדר.

אחר כך, התחלתי לפקפק בעצמי: יכול להיות שאני משוחד מדי? יכול להיות שהספר באמת לא טוב?

עוד לפני שקיבלתי תשובה, תקף אותי פרץ אדרנלין כתיבתי (מה שנקרא: מוזה), והתחלתי לעבוד על ספר המשך.

הנושאים בספר הזה נגעו לי ללב הרבה יותר מהספר הראשון, אבל מרגע שקיבלתי את התשובה השלילית – איבדתי עניין. לא רציתי לכתוב יותר. האמת? גם אם רציתי, לא זכרתי איך.

עברו מאז כמעט חודשיים.

אני מאמין שכתיבה היא דבר שצריך לצאת ממך בזרימה. נכון, לפעמים אני מכריח את עצמי לשבת ולכתוב, אבל הכתיבה, בסופו של דבר, היא תהליך שדורש את הזמן והמקום שלו.

בינתיים, הצלחתי לעכל את התשובה השלילית והשלמתי איתה.

הבנתי טיפה יותר את המצב הרפואי שהעולם כולו נמצא בו. הבנתי עד כמה עמוק המשבר שעולם הספרים שרוי בו.

קראתי גם לא מעט פוסטים של סופרים ותיקים שממליצים לחכות עם הפנייה להוצאות. בהתאם לכך, שקלתי מחדש את הצעדים הבאים שלי וחישבתי חלופות אחרות.

המסקנה העיקרית שלי לכל מי שקורא את זה ונמצא במצב דומה: האמינו בעצמכם והיו סבלניים.

אם אתם חושבים שהיצירה שלכם טובה מספיק, אם אתם בטוחים שיש קהל שירצה לקרוא את הסיפור שלכם, אם אתם מרגישים שהיצירה שלכם היא משהו שלא קיים בשוק – אל תפסיקו להאמין.

רדפו אחר החלומות שלכם עד שתשיגו אותם, ובמקביל, היו סבלניים. הבינו שיש דברים שלא תלויים בכם. זכרו שלכל דבר יש את הזמן שלו.

אז הספר שלי בהמתנה כרגע, מחכה שיגיע אדם אחר שיאמין בו.

בינתיים, הסברתי לו (ובעיקר לי) שזה בסדר. כשיגיע הזמן המתאים – הוא ייצא לאור, וכשזה יקרה, זה יהיה הדבר הכי מדהים שהוא אי פעם דמיין.

לפני כמה ימים העליתי סקירה על הספר "גברים מסבירים לי דברים" מאת רבקה סולניט (אפשר למצוא אותה באינסטגרם). את הסקירה פרסמתי בכמה אתרים ברשת, ו-וואו, כמה שהיא התקבלה קשה.

בין רגע הפכתי לשוביניסט, שונא נשים, בחור צעיר שלא מבין כלום, לא יודע כלום, אחד כזה שאין לו מושג על מה הוא כותב.

כל המבקרות איתן שוחחתי (כן, כולן היו נשים) פסלו את הסקירה שלי רק משום שאני… גבר צעיר.

מסתבר שאם אתה גבר, אתה לא יכול לקרוא ספר על אפליית נשים, כי מה אתה כבר יכול להבין? מה זה בכלל משנה אם גם לך חשוב שיהיה שוויון? הלא אתה עוד נציג של הצד המקפח!

הנשים האלו לא יודעות שנאבקתי שבוע וחצי עד שהצלחתי לפרסם את הסקירה כי הרגשתי עד כמה הנושא הזה טעון.

רק אחרי הפרסום גיליתי שיש נושאים שאסור לדבר עליהם.

זה לא שאסור… אלא שלא משנה מה תאמר – אתה תצא רע. אז אולי עדיף שתשתוק?

"ביקורת היא הסימן הטוב ביותר לכך שעלית על משהו."

מיכאל לופ

קיבלתי באהבה את הביקורות וניסיתי ללמוד מהן.

היום אני מבין מדוע הסקירה שלי פגעה בנשים רבות שקראו אותה, ומדוע הפוסט נתפס כצורם עבור חלק מהאנשים.

אני אפילו מודה – יכול להיות שהוא באמת צורם, למרות שזו לחלוטין לא הייתה הכוונה שלי.

למעשה, כבר בתגובה הראשונה שלי לאחת הנשים, הודיתי שהפוסט נכתב בצורה די עקומה. ובכל זאת, זה לא מנע מחלק מהן לעוות את דבריי ולרדת לפסים אישיים.

חלק מהמילים שהטיחו בי בעקבות הסקירה; מתוך מגוון קבוצות ברשת

בעיקר היה לי קשה עם העובדה שלא מבינים אותי (וזה דבר שמתסכל אותי מאוד). כל כך רציתי שיבינו. חזרתי על עצמי שוב ושוב ושוב. אבל הדעה לגביי כבר גובשה, והרגשתי שאני לא יכול לעשות שום דבר כדי לשנות זאת.

למען האמת, גם את הפוסט הנוכחי אני מנסה לכתוב כבר כמה ימים. מוחק וכותב. כותב ומוחק.

אני מנסה לשאול את עצמי: מה אני מנסה לומר? מה המסר בפוסט הזה?

אחרי הרבה התלבטויות, החלטתי להעלות על הכתב עשרה כללים בסיסיים להתמודדות עם ביקורות.

מעכשיו אדע לאן לגשת כשארגיש אבוד מול אינספור פרצופים קטנים שמביטים בי דרך רשתות חברתיות.

מעכשיו אדע להתמודד עם מילים קשות שמטיחים בי – גם אם הן רחוקות שנות אור מהמציאות.

אני מקווה שהכללים האלו יסייעו גם לכם – כל היוצרים והאמנים באשר אתם.

תמיד תאמרו את מה שאתם חושבים, ואם לא מבינים אתכם / מסכימים איתכם – תסבירו את עצמכם טוב יותר.דעו מתי לסיים דיון. במקרה הנוכחי החלטתי למחוק את הפוסט שהעליתי באחת מקבוצות הפייסבוק. אני לא מתחרט על כך. הדיון עבר גבולות מסוימים עבורי. עשרות נשים טעו לחשוב שאני משהו מסוים, כשאני ההפך הגמור מזה. לא היה שום ניסיון להבין או לייצר דיון. כשהבנתי את זה – סיימתי את השיחה.לעולם אל תוותרו על מי שאתם. יש בי חלק שחושב שההחלטה למחוק את הפוסט עשתה בדיוק את ההפך. אבל יש בי גם חלק שחושב שעשיתי כל מה שיכולתי, וידעתי מתי לוותר. האם ויתרתי על עצמי? מעולם לא, ולעולם גם לא אוותר.דעו להבחין בין ביקורות בונות וענייניות, ביקורות שאינן בונות וביקורות שנועדו לפגוע. דעו להתייחס רק לביקורות בונות, ולא לאלו שנראות כאלה אך נועדו להוריד אתכם למטה, וכמובן שלא לאלו שנועדו לפגוע. אני מודה ומתוודה – במקרה שלי רוב הביקורות ניסו להיות בונות, אבל הן לא הרגישו כאלה. למעשה, הביקורות הללו הפכו לביקורות בונות דווקא מהכיוון ההפוך – למדתי כיצד לא לנהוג באנשים שאני מנסה לשכנע אותם בצדקתי.מותר לכם להיות מי שאתם. אם אתה נמצאים במקום שלא מאפשר לכם להיות אתם עצמכם – תעשו עם זה משהו. אם מבקרים אתכם על היותכם מי שאתם – שיבקרו עד מחר.יש לכם קול, וגם לכם מותר להשמיע אותו. כשיש המון ביקורת עליכם, אתם טועים לחשוב שאתם לבד במערכה. למען האמת, זאת טעות. אתם הקול היחיד שמעז לדבר. מאחוריכם עומדים עוד רבים שמסכימים איתכם, אבל לא מכריזים על כך. תהיו אלה שמעזים.זכרו תמיד: תפקיד הביקורת הוא לשמש עבורכם מראה לחברה בה אתם חיים. נסו להתנתק מתוכן הביקורות והסתכלו עליהן ממבט מאקרו. אם יש כל כך הרבה ביקורות, אולי אתם דווקא מאוד מדויקים? אם יש כל כך הרבה ביקורות, אולי הצלחתם לעורר רגש?בִּדקו מי מבקר אתכם. האם המבקר/ת קרוב אליכם? האם אתם בכלל מכירים אותו? ואם אדם קרוב מעביר עליכם ביקורת – אולי כדאי לשמוע מה הוא אומר?בסופו של יום, ביקורות הן דבר חשוב. אנחנו לומדים מביקורות, והן חלק מהדרך. מישהו אמר שהדרך תמיד תהיה קלה?ביקורות הן פשוט הגיוניות. אי אפשר לרצות את כולם. ביקורות הן מימושם הטהור של ההבדלים בינינו. תמיד יהיו מי שלא יסכימו איתכם. השאלה היא מה תעשו עם אי-ההסכמה, ומה תאפשרו לה לעורר בכם?

בואו נסכם: עברו עליי ימים לא פשוטים, אבל למדתי המון, וזה רק עוד שלב בדרך למטרות שהצבתי לעצמי.

אני רוצה להוציא לאור ספר. מה חשבתי, שלא יהיו ביקורות?

אני יודע שחלק מכם קוראים את המילים שלי בפוסט הנוכחי ורואים בי אדם שלא יודע לקבל ביקורת. זה לא נכון. פניתי לכמה מהאנשים הכי קרובים אליי כדי לשמוע את עמדתם בנושא. היה לי חשוב לדעת האם אני עושה משהו לא בסדר, האם אני טועה.

אותם חברים קרובים אמרו לי את דעתם, ביקרו אותי והסבירו לי כיצד פעלתי לא נכון. הקשבתי להם. קיבלתי את עמדתם. הפנמתי. החכמתי. למדתי.

זה חשוב, וזה עוד שלב בדרך שלי.

אנחנו צריכים להתמקד במטרות שהצבנו לעצמנו ולזכור שהדרך אליהן תלולה באינספור מכשולים.

מותר להתבאס מביקורות, אבל חשוב לזכור שהן לא חלק ממי שאתם או מהדרך שבחרתם ללכת בה.

תתבאסו, תבכו, תתמרמרו – אבל אחרי יומיים תחזרו לעצמכם ותמשיכו הלאה. שאף אחד לא ישבור אתכם.

"למה שאתה תגיד לי איך עושים את זה נכון, זה זורם בי כמו הדם בווריד שלי, כמו הים התיכון."

יסמין מועלם

השיר שיעזור לכם להבין שמה שאתה רוצים הוא בר-השגה, ואם יש לכם חלום – אף אחד לא יעצור אתכם מלהגשים אותו

אני תקוע.

אני יושב מול המחשב, קורא את המילים שמופיעות על הצג – אותן מילים שמנסות להתגבש לכדי ספר – ולא מצליח להמשיך.

יודעים מה? זה הרבה יותר מזה. המילים האלו לא מנסות להתגבש לכדי ספר שיישב יום אחד על המדף ותו לא. זה סיפור החיים של הדמויות שלי, לעזאזל!

אני יושב מול המחשב, קורא את המילים שמופיעות על הצג, ומנסה להמשיך. אוי, כמה שאני מנסה. אבל אני לא מצליח להפסיק לתהות ביני לבין עצמי – איך כל הסיפור הזה ייגמר? מה יהיה הסוף של העולם שבניתי? איזה סוף בכלל מגיע לדמויות שיצרתי?

אני תקוע, וזאת סיבה די טיפשית להיות תקוע בגללה.

הרי אני די בהתחלה, עוד אין התקדמות מאוד משמעותית בעלילה. ובכל זאת, משהו דוחק בי להחליט כבר עכשיו, מונע ממני להמשיך. אני פשוט רוצה לדעת, לגלות את האמת.

זה כמו רצון בלתי מוסבר להיחשף לספוילרים למרות שאני שונא אותם בכל ליבי. כמו רצון להסתכן ולקפוץ מעל מדורה בוערת למרות שברור לי שזה מסוכן. כמו עומס התנועה שנוצר מיד אחרי תאונה בגלל הסקרנות שטמונה בכל אחד מאיתנו להסתכל על המתרחש.

אני פשוט רוצה לדעת איך הכל ייגמר, מה יהיה הסוף של הסיפור שחלמתי עליו.

למה אני נגד סוף טוב?

אז נכון, אני בנאדם אופטימי, שמח, מחייך (לרוב). לפחות אני רוצה להאמין שאני כזה. אבל מרגיש לי אווילי, טיפשי וקצת פתטי לסיים ספר עם סוף טוב. זאת אומרת, סוף טוב זה הדבר הברור מאליו, זה מה שכולנו מצפים שיקרה. אז אם כבר הסוף טוב – הוא צריך להיות ממש טוב, כזה שלא ציפית לו, כזה שחשבת שלא יגיע.

אבל כולנו תמיד בטוחים שהסוף הטוב יגיע, אז איך אפשר לגרום לנו לחשוב שלא?

"הכל יהיה בסדר בסוף. ואם עדיין לא בסדר, סימן שזה לא הסוף."

ג'ון לנון

למה אני בעד סוף רע?

סוף רע הוא מטלטל. אני בדרך כלל מקלל סופים רעים, הם מצליחים לעצבן אותי ברמה הכי קיצונית שאפשר.

למה, לעזאזל? בשביל מה מועיל לי הסוף הרע הזה? מה הוא בא ללמד אותי?

רק מאוחר יותר אני קולט עד כמה הוא הכה בי, העיר אותי.

סוף רע כאילו תופס אותך חזק בשתי ידיים, מנער אותך מהמציאות ואומר: "היי, גם זה יכול לקרות". הוא גורם לך לחשוב עליו הרבה אחרי שהוא נגמר, מפציר בך לחשוב על המציאות, על האמת שבחיים עצמם.

כן כן, לא לכל דבר בחיים שלנו יש סוף טוב, אני בטוח שכולכם כבר למדתם את זה. הרי כולנו נפרדנו מזה שהיינו בטוחים שהוא אהבת חיינו, כולנו איבדנו מישהו, כולנו נכשלנו, נפלנו, התאכזבנו. זה קורה לכולם, וזוהי המציאות בצורה הטהורה ביותר שלה.

אז אם כולנו עברנו חוויות רעות, מה אם העלילה של הספר שלי נועדה לתאר את אחת מהחוויות הללו בחייהן של הדמויות?

או לחלופין, מה אם העלילה היא בכלל סיפור האהבה המדהים הזה שכולנו חולמים עליו? מה אם העלילה היא זאת שפתרה להן את כל הבעיות והצרות, ועכשיו הם חיים באושר ועושר, רצים יד ביד אל עבר השקיעה?

השאלה היותר מהותית היא: מה אני בכלל רוצה?

האם אני רוצה שהדמויות שלי יחיו באושר ועושר עד עצם היום הזה בציר הזמן הספציפי אשר מתואר בספר? האם זה בכלל ריאלי לבנות סיפור עם נקודת שיא ברורה וסוף טוב לאחריה?

והרבה יותר מסקרן מזה: האם בסוף הדרך של כל אחד מאיתנו, בחיים האמיתיים, באמת מחכה סוף טוב?

עדיין מתלבט.

אחת הבעיות שמנעה ממני להמשיך לכתוב למעלה מחודש היא חוסר הזדהות עם דמות מרכזית שכתבתי. אולי לכם זה נשמע הגיוני, אבל עבורי זה אבסורד מאין כמותו – הרי אני יצרתי את הדמות הזאת, איך יכול להיות שאני לא מצליח להתחבר אליה?

מצאתי את עצמי קורא שוב ושוב את המילים שיצאו ממני בקלות לפני כן, כאילו חיכו שאשפוך אותם על הנייר. פתאום לא הייתה למילים האלו שום משמעות, לא היה להם שום קשר אליי. לעזאזל, אני קורא, ופשוט לא מצליח להזדהות עם הדמות המרכזית בסיפור שלי. מה עושים מכאן?

החלטתי לקחת את העניינים לידיים ולעבוד קצת יותר ברצינות. ניסיתי להבין מה בדיוק עומד מולי. אז הדפסתי את כל העמודים מחדש (מתנצל מראש), לקחתי שני עטים (שחור ואדום), והתחלתי לקרוא מההתחלה.

התעלמתי (בקושי רב) מעבודת העריכה (הרבה) שעמדה מולי, וניסיתי לקרוא את הסיפור שלי מנקודת מבט אחת – הדמות המרכזית. אני לא אחשוף את שמה, כי אולי השם עוד ישתנה (ואולי לא). אולי אני בכלל רוצה שהכול יישאר די סודי עד לרגע האמת (עוד לא החלטתי לגבי זה). ובכלל – מי אמר שהספר שלי באמת ייצא לאור? אבל בואו נניח שקוראים לה לילית. בעצם, השם הזה די מסביר הכל.

ניסיתי לקרוא את כל קווי העלילה המרכזיים והמשניים דרך העיניים של לילית, ולילית בלבד. מה היא מנסה לספר לי דרך הסיפור שלה? למה היא עושה את כל הפעולות שהיא עושה לאורך הספר? (והיא חתיכת אמביציוזית חסרת-מעצורים, אז תסמכו עליי שהיא עושה לא מעט). ויותר מכל – למה בכלל חשוב לי לספר את הסיפור שלה?

התשובות לכל השאלות האלו הובילו אותי למסקנה אחת: אני לא סובל את לילית. לעזאזל, יצרתי דמות, חלמתי עליה, ישנתי אותה, אכלתי איתה – ואני לא סובל אותה. היא מעצבנת, אנוכית, מתנשאת, חסרת פרופורציה. החיים שלה מושלמים כמו מתוך סרט, והכל אצלה מתוק ונוצץ ועטוף בנייר עטיפה ורוד-פוקסיה.

אז עזבתי את הדפים לכמה ימים. די, מגיעה לי הפסקה.

אחרי לא מעט זמן נפלה עליי ההבנה: לילית הזאת, הכלבה הקטנה, היא בעצם די דומה לי. איך לעזאזל לא שמתי לב לזה עד עכשיו?

"לפעמים, מערכת היחסים שאתה צריך להציל היא זאת שיש לך עם עצמך."

ד"ר פיל

זה הוביל אותי לדיון הרבה יותר עמוק עם עצמי – יכול להיות שכתבתי את הדמות של לילית במבט פנימי אל תוך עצמי בלי שבכלל שמתי לב? יכול להיות שהטמעתי בה את כל הדברים שאני לא אוהב בעצמי?

אחרי שהגעתי להבנה הזאת הייתי צריך עוד כמה ימים להירגע נפשית. כל הקללות וההשמצות שלי כלפיה – הופנו כעת כלפיי. אני מעצבן, אנוכי, מתנשא וחסר פרופורציות בדיוק כמוה.

פתאום הבנתי: אני לילית.

מתוך ההבנה הזאת, ניסיתי לעשות את מה שעשיתי כל חיי – להסביר לעצמי מה טוב בי, להבהיר לעצמי למה מגיע לי להיות פה, ולהחליט שהקיום שלי בעולם הזה הוא הכרחי. הפעם, הייתי צריך לעשות את זה לא רק בשביל עצמי, אלא גם בשביל לילית.

כל השנאה-אהבה עצמית הזאת הובילה אותי להבנה הרבה יותר עמוקה, מסקנה כמעט קיומית-אנושית: בכל אחד מאיתנו יש יופי, אנחנו רק צריכים למצוא אותו.

אז נכון – הדמות שלי מעצבנת, מתנשאת, חיה בסרט, ובטוחה שהיא יודעת הכל. אבל הדמות שלי היא אני, ובעצם יש בשנינו גם לא מעט טוב.

יש לי חלומות, וחלקם גדולים, עצומים, כמעט בלתי אפשריים. אבל תמיד האמנתי שאשיג את כולם. אני הרי צעיר, יש זמן. מי רודף אחריי? לאן אני ממהר? לא עדיף ליהנות מהרגע?

בין כל החלומות הללו, ישנו חלום הכתיבה.

תמיד כתבתי – סיפורים, פסקאות, שירים. אבל מעולם לא הקדשתי לזה את חיי. מעולם לא מצאתי את הזמן המתאים להשקיע בזה. בין הצבא ללימודים לעבודה; בין המירוץ לא-לאחר-בבוקר למירוץ להגיע-בזמן-הביתה; בין היציאות עם החברים הקרובים לריבים עם אלו שהתבררו כפחות.

אבל אז – קורונה. יש לי זמן.

נטפליקס, אוכל, ספרים, שינה. שוב נטפליקס, שוב אוכל (והרבה), קצת פאזלים, שינה. ואז שוב אוכל, ושוב נטפליקס, ושוב, ושוב, ושוב.

לילה אחד המחשבות לא הניחו לי לישון. התחלתי לדאוג לעצמי. לעזאזל, אני כבר לא באמת צעיר, והזמן טס, ולאן החיים שלי הולכים בדיוק? מה עם החלומות שלי? אמנם החיים נעצרו, אבל הזמן ממשיך לחלוף לו. מה עם כל הדברים שרציתי לעשות? מה עם המטרות שהצבתי לעצמי?

"הדבר היחיד שיכול לעצור אותך מלהגשים את חלומותיך – הוא אתה עצמך."

טום בראדלי

אז בהחלטה של הרגע – עברתי מהמיטה לשולחן (תודה לאל). פתחתי את הלפטופ, והתחלתי לכתוב. פתאום יש סיפור. פתאום יש לי מהות. פתאום אני כותב את עצמי, את המחשבות שלי – על הנייר. המחשבות מקבלות משמעות שמקבלת אינספור מילים שיתארו אותה.

אבל האם אני מתאר אותה מספיק טוב? האם המילים הללו מצליחות להעביר את מה שאני רוצה להגיד?

לא תיארתי לעצמי שכתיבה יכולה להיות דבר כל כך קשה. לא חשבתי שכדי לדייק באמת – צריך לחוות. לצחוק. לבכות. לא תיארתי לי שצריך לעבור דרך ביחד עם הדמויות.

אז זה קורה לאט, ובצעדים איטיים. אבל אני שמח. אני מחזיק דפים, אינספור דפים – שהם אני. אני באמת. אני האמיתי. אני מרגיש מסופק, שלם, אני אני יותר משאי פעם הייתי.

עד עכשיו הייתי בטוח שהחלומות יגיעו אליי, הזמן יעשה את שלו. ועכשיו אני יודע – אני זה שצריך להגיע אליהם.