“מת כאן הקיר הגולמי הידוע מן העבר, זה הבנוי לבנים דחוסות, או בלוקים אפורים מבוקעים ומנוסרים, אלה שארוגים בכוורת שיציקת מלט מדביקה ביניהם. מת כאן הכותל שאפשר לזהות בו גם את התפוררותו, מתה הרכות של הכותל וגמישותו, וככה גם היכולת לחדור אליו, או לפחות לנעוץ אותו על דעת עצמנו בכל־מיני נקודות, לדבר אתו ולא אליו, לדמות בו איברי גוף ולהאמין בבליטתם. ולמה שלא נאמין? מה יש? הלוא קירות כאלה היו אבני היסוד של כל מושב או יישוב, היו אופיָה של שכונה, ואפילו של רובע קטן בעיר ישראלית. או שהיו מושא לסיפורים ששמע רוסלאן אי־פעם, סיפורים על קירות מעוותים, סיפורי אי־אפשר, לא־ייתכן, שדווקא בגלל זה אמרו לו משהו כמו: אל תחשוב, רוסלאן, על החיים שאתה מכיר, תחשוב על העניין הדומה נניח לאמנות, המתקיימת, למשל, אך ורק אצלך, רוסלאן, רק אצלך, רק למשל.”