Hebrew Literature Quotes

“יראת התאמצה נורא לשנות את תמיר (בעלה, ע"ו), אך ככל שהתאמצה, תמיר נשאר תמיר: חכם ופתוח, ירא שמיים וטוב לב, כלומר מתאים אחד על אחד לרשימת התכונות שהיא חיפשה בחתנה ומצאה בו בחודשיים וחצי שיצאה איתו עד שהם התארסו, אבל אוי כמה חסר מעוף. וכמובן יפה תואר, גבה קומה ורחב כתפיים כמו הגבר שהיא תמיד חלמה שיהיה לה, אבל אוי כמה משעמם. ואוי כמה אדיש, כמה לא מודע אפילו לכל מה שאותה מרגש ומסעיר…”
― Emunah Elon, ותכתבו: אהובתנו

“אחר כך ירדה שיירת חירם מן ההר.
מורן רכבה ראשונה. בעינים נוצצות ישבה על האוכף, בין השקיים, צמאת מראות, רואה את המרחבים נפתחים לפניה, כמו נכנסת אל עולם שאין לו סוף, מן ההר המשתפל והולך, עד שנעשו הגבעות שוקטות, קטנות, מעט מרעה נמוך פזור עליהן, ורוח חמה מאד אפפה אותם מדרום.
הביטה והביטה. אולי כל ימיה צמאה למקום הזה. בכל רגע רחב ליבה יותר. הערבה קבלה אותה בלי קושי, כאילו היא שייכת לה מאז ומעולם. נפעמת קמה בבקרים, קלה, חשה את תמצית החיים בתוך גופה עם כל נשימה, עם כל משב רוח חמימה, מביטה בשמים שנעשו רחבים מאד, כמו צפה בין שמים לשמים, מעולם לא היה לה טוב כבמקום הזה. כל הדברים נעשו פשוטים. הרוח היתה נבונה, מדְרך כף הרגל היה נכון. גם השתיקה. חשה שאין דבר בעולם שלא תוכל לעשותו, אין דבר שיעמוד בפניה.”
― Shulamith Hareven, Thirst: The Desert Trilogy

“אחר כך הוספנו כדרכנו לדון בעניינים הקשורים בדבר הזה. כלומר, בשאלה כיצד זה שאנו חושקים זה בזו כל הזמן, כל הזמן. כיצד אנו כרוכים זה בזו לבלי התר, כאילו זכר ונקבה ברא אותם, ואל עפר תשוב. זכר ונקבה ברא אותם ולזה ייקרא אהבה, ואחר כך יבוא הסוף, בוא יבוא, ואני בבריכת השוקולד עד שאצא ממנה, ובשבילי כל זה בסדר גמור, גם אם לעתים קשה הדבר עד מאוד, שהרי בסופו של דבר, סופו של הדבר עצמו קל, הוא קל ומי שיודע את זה מהלך ומשקלו קל יותר על פני האדמה, אדמת האהבה, אדמת המריבה, אדמת השוקולד והקללה והברכה.”
― Esther Pelled, פתח גדול מלמטה

“ורוסלאן שואל בלבו, מתלבט, כפי שהוא מתלבט רוב חייו: מה אתם בעצם רוצים ממני? מה אני רוצה ממני כי אתם רוצים משהו ממני? מה אני צריך לעשות? הוא יודע, למשל, שלטובתו הוא חייב ללכת מכאן כדי... לא!”
― סמי ברדוגו, חמור

“כאן, במקום הנגוע, רוסלאן לא רוצה להתעכב יותר מדי, ושוב הוא טובל את הליפה במי הסבון ומעביר אותה אל אזור הבטן האמצעית־תחתונה של חמור. הפעם מתפרשת היד במשיכות משפשפות ללא כיוון מסודר, במין מעגלים נשברים, ועדיין נעים שאין התנגדות, לא מחמור ולא ממנו, האיש המנקה אותו. אולי לכן מרגיש רוסלאן שעוד יותר מותר לו, והוא נמסר אל המעשה החוזר של הליפה הנטבלת במי הרחצה, מסרקת את חמור, מקציפה במעט את הפרווה, ופניו של רוסלאן מתחייכות, מזיעות מעט בגלל השמש שסוככת כמעט מולו, ורטיבות מלוחה של עצמו נטעמת בפְשׂוֹקֶת השפתיים שלו, ועכשיו הוא עובר אל הצד השני של חמור, דורך בדרכו על החבל המשתלשל מן הצוואר, שנרטב גם הוא בלולאה שלו, ורוסלאן מבחין שהחבל דק למדי, אולי אפילו הִידַקֵק, הצמה שלו התפוררה מעט, והוא חושב שבכלל לא שווה להשתמש בו לקשירה, וממשיך במלאכתו, שכלל אינה מלאכה, כי אין בה עבודה, אלא מין הִיקָרוּת, התגשמות ממומשת, שחוזרת בפעולת היד הנטבלת בדלי והמשפשפת בנמרחוּת את כסות השיער הצפוף, הִיקָרוּת ממש כמו מלה אחת בעולם שחוזרת על עצמה, ועם כל הופעה שלה בְּקוֹל - ולא בִּכְתב - היא מתחַיָה וכבר אינה מלה, רק דבר־מה חי, כך שלא משנה כמה פעמים כתבו אותה, חשוב איפה היא נאמרת ואיך היא עומדת עכשיו במטע החיים, בין מה למה, ומתי.”
― סמי ברדוגו, חמור

“מת כאן הקיר הגולמי הידוע מן העבר, זה הבנוי לבנים דחוסות, או בלוקים אפורים מבוקעים ומנוסרים, אלה שארוגים בכוורת שיציקת מלט מדביקה ביניהם. מת כאן הכותל שאפשר לזהות בו גם את התפוררותו, מתה הרכות של הכותל וגמישותו, וככה גם היכולת לחדור אליו, או לפחות לנעוץ אותו על דעת עצמנו בכל־מיני נקודות, לדבר אתו ולא אליו, לדמות בו איברי גוף ולהאמין בבליטתם. ולמה שלא נאמין? מה יש? הלוא קירות כאלה היו אבני היסוד של כל מושב או יישוב, היו אופיָה של שכונה, ואפילו של רובע קטן בעיר ישראלית. או שהיו מושא לסיפורים ששמע רוסלאן אי־פעם, סיפורים על קירות מעוותים, סיפורי אי־אפשר, לא־ייתכן, שדווקא בגלל זה אמרו לו משהו כמו: אל תחשוב, רוסלאן, על החיים שאתה מכיר, תחשוב על העניין הדומה נניח לאמנות, המתקיימת, למשל, אך ורק אצלך, רוסלאן, רק אצלך, רק למשל.”
― Sami Berdugo, חמור

“במורד המדרגות למדה את שיעור המקום: הכול שביר, פגיע ומפתיע, ואנו מברכים מעט מדי ומאוחר מדי.” - חתן פרס מאת יעל טבת קלגסבלד”
― Yael Tevet Klagsbald, חתן הפרס

“יוסיף דעת יוסיף מכאוב - מי שיודע דעת עליון יודע בגופו צער גלות השכינה - נחמיה מאת יעקב צ. מאיר”
― Yakov Z. Mayer, נחמיה

“שמש בן ערביים הטילה אור זהוב על בית הקפה ברחוב הירקון, משתקפת בכלי הזכוכית על השולחנות.
ריח הים הפך חריף יותר אחר הצהריים, אולי בשל הבריזה שחלפה אל פני המים. אדים חמימים ספוגי
מלח הפיצו ניחוח היולי משרה שלווה, מי בראשית שמכים בחוף הזה ונסוגים מימים ימימה, זוחלים אל
החול החם ואז נמלכים בדעתם ומחליקים אחורנית.”
― Emanuela Barasch Rubinstein, Intimate Solitude: A Novel

“אור חריף, בוהק וקר, מילא את השמים בשעת הצהריים. אף ענן רך ומעוגל לא נראה באופק; אוושה, ולו
קלה בלתי מורגשת, לא הניעה את העלים הדקים של עצי הפיקוס הנטועים ברחוב; המיית מים משיבת
נפש לא עלתה מהמזרקה הקטנה בקצה הרחוב שעמדה מיובשת, מתפקעת בשמש; צחוקו של ילד, גם אם
דומה ליבבה, לא התגנב מגן הילדים הסמוך.
תם ונשלם.”
― Emanuela Barasch Rubinstein, Intimate Solitude: A Novel

“לעתים רחוקות בראשית האביב, ברגעים נדירים ובלתי צפויים, הים התיכון מתכנס אל עצמו וממאן
לשקף את השמים. רקיע רווי עננים כבדים וים כחול כהה, שמי תכלת מול גלים עמומים וצהבהבים, אור
שמש בהיר ומנגד מים אפרפרים, המראָה המשתרעת עד האופק אינה מניחה לכיפה העצומה שמעליה
להביט מטה ולראות את בבואתה במים הקרירים. רק במקום המרוחק בו נפגשים המים והשמים הולכים
ונמהלים הצבעים, נמזגים לידי ערפל סמיך, אדים שבולעים את צבעי הקשת ונדמים כשער אל עולם נסתר
ולא ידוע.”
― Emanuela Barasch Rubinstein, Intimate Solitude: A Novel