“היא הביטה בהם ארוכות ויכלה לדמות את השיניים הטוחנות בוקעות מעצם הלסת של הגולגולת, רחבות וסדורות כמו שאפשר לראות בצילום רנטגן. כאילו הנוקשות של עצם הלסת חתמה את ילדותם והבליטה את החשד ואת הכעס, כלומר את הבוז לעולם. אחר כך תיקנה את עצמה: לאו דווקא נוקשים ואטומים. אולי רק מסוגרים ובוטים מדי, פגועים מדי ולא אהובים מדי. ואחר כך הוסיפה: אבל ככה רוצים אותם, לוחמים או שוטרים, עורכי דין קרי מזג, או אנשי עסקים, או חרקים תקשורתיים שנופחים את נשמתם לעיני כול ברשתות החברתיות. לבסוף הפכה בדעתה: בכל זאת, אצל אחדים מהם ניבטת כמיהה בעיניים.”