“כשלוקחים שתיל של חושחש בשביל לטעת אותו בפרדס, נועצים את בעפר, רחוק מן השורש, ומוציאים אותו כמו עציץ־עפר, האחוז באלפי הנימים הדקות של השורש, כדי להקל על ההשתרשות המחודשת באדמה. קצות הנימים החתוכים מדמים שעודם יונקים ממה שכבר איננו, אך השתיל הצומח כופה עליהם להינעץ בקרקע שסביב. שם תורכב על השתיל האפשרות האחרת, נושאת הפרי. הכל כאילו נמשך, אך מה שיהיה אינו מה שהיה. לא מה שהיה.”