“אין לי מושג מה השיא אותי להתבדח איתה דווקא ביום השנה ל"דקר".
"מה איתך, היום זה יום השנה ל'דקר'", דקרה בי כשהתקשרתי אליה, עליז ונרגש, "הבוקר הייתי בטקס. אין לך נשמה?"
גיחכתי: "טוב, להיות עצובים בגלל כמה חבר'ה שקצת טעו בדרך..."
או משהו בסגנון.
אני לא זוכר.
דליה התחילה לבכות.
"למה את בוכה, דליה?"
היה רק קליק של ניתוק. התברר לי שאביה של דליה הוא אחד מנעדרי "דקר". בקטגוריה של פגיעה ברגשות נשים, אני חושב שזה היה הישג השיא שלי.”