“מיכל תלתה בי עיניים: "יש לך משהו רציני להגיד לי, נכון?"
... זה היה הרגע שבו היה אפשר. מיכל ואני יכולנו להיות יחד. זוג. אוהבים. מחוברים. נדרשה ממני המילה הנכונה. אפילו לא המילה הנכונה, רק משהו שמיכל תוכל להאחז בו כדי להישאר. לא ללכת.
אמרתי: "לא."
לא. מנהיגתן של המילים הקשות, השוללות. בחרתי בקשה מכולן, במלכה האם, היא ולא אחרת. לא להניח למיכל אפילו סדק.
היא הרכינה את ראשה אל חזי. "אני אכתוב לך.”