Udi

“הסכת ושמע; אמנם שרפתי את מקדשך לפני אלפיים שנים, ואמנם שילחתיך לגלות והבאתי עליך פורענויות הרבה; אבל תמורת כל אלה נתתי בידך מקל נדודים, לנוע בו על פני עולמי כולו, העולם שבראתי להנאת המאושרים שבעמים, השאננים, פרות הבשן הדשנות. ממעמקי מִסכֵּנותך היהודית אתה רשאי להתבונן בעולמי וליטול כל מה שניתן בחינם אפילו לחיות השדה. לכך נתכוונתי כשגזרתי עליך ללכת לגלות.”
― Benjamin Tammuz, הזיקית והזמיר

“ודע לך שאתה מצאצאי הגזע, שהוא לפעמים כזיקית ולפעמים כזמיר. והזיקית – למען תחיה – מחליפה צבעיה לפי חליפות הזמנים והנסיבות; והזמיר – למען יחיה – שר שיר יחיד כמשוגע איש הרוח. ומשני מיני הטבָעים האלה עשויה גם נפשך. וראה שתהיה זיקית בצאתך וזמיר בביתך. אשרי מי שכתלי ביתו איתנים.”
― Benjamin Tammuz, הזיקית והזמיר

“כשלוקחים שתיל של חושחש בשביל לטעת אותו בפרדס, נועצים את בעפר, רחוק מן השורש, ומוציאים אותו כמו עציץ־עפר, האחוז באלפי הנימים הדקות של השורש, כדי להקל על ההשתרשות המחודשת באדמה. קצות הנימים החתוכים מדמים שעודם יונקים ממה שכבר איננו, אך השתיל הצומח כופה עליהם להינעץ בקרקע שסביב. שם תורכב על השתיל האפשרות האחרת, נושאת הפרי. הכל כאילו נמשך, אך מה שיהיה אינו מה שהיה. לא מה שהיה.”
― Hanoch Bartov, של מי אתה ילד

“מה שאני רוצה, אם לא אוּכל לתאר את כל האנשים שהיו בי, אז לפחות את אבא — ולפחות חלק מן המכלול הגדול, שלא ניתן להכילו, שהוא אבא וחומר חייו, העבר שלו ופעולות הגוף והמחשבות והתחושות והרחשים החומקים והמשפחה והאנשים שמסביב וכו׳ — הוא כמובן היקף חומר החיים שיש לכל אדם, לפי דרכו השונה, ולי, לפי דרכי. ובוודאי את המכלול שהוא אני, וחומר החיים שלי, הנמצאים בדפים אלה (וגם זה רק באופן חלקי) — מה שמסופר בהם עלי, ואותם דברים עלי שאני מעדיף לספר דרך מה שאני מספר על אבא, אמא, אילנה, החנות, חניתה וכו׳, ומה שנמצא בדברים אחרים ובאנשים אחרים שאולי עוד אתאר. ועם זה, גם היא, אותה צללית פנימית שקופה של התנגדות עיקשת, נשארת חלק מתחושת העצמיוּת שלי, שם וכאן, אז ועכשיו. ואיתה ההתעקשות להישאר, לעשות מעשה.”
― Yitzhak Livni, חומר החיים