Benny Rosen

“זה היה ב־1951. כעבור שנה וכמה חודשים בסך־הכל נערך בכל קיבוצי הקיבוץ הארצי רֶפֶרֶנדום, כי כנראה טרם המציאו את המונח "משאל־עם". החברים נשאלו אם הם בעד או נגד משפטי־פראג - משפטי־הראווה בבירת צ'כוסלובקיה, שמרבית הנאשמים בהם היו יהודים. הנשפטים הואשמו בקשר טרוצקיסטי־טיטוֹאיסטי־ציוני, בשירות האימפריאליזם האמריקני, ואנשי האגף השמאלי בקיבוצים נתנו אמון בהאשמות, והיו בעד קיום המשפטים. חלק מאנשי הגרעין המצרי היו ביניהם: כקומוניסטים נאמנים לסטלין "שמש העמים" הם השתכנעו בַּקשר הטרוצקיסטי־טיטואיסטי־ציוני בשירות האמריקנים, אף ששני ישראלים שהגיעו לפראג, אחד מהם מראשי הקיבוץ הארצי, נעצרו שם גם הם והואשמו בריגול נגד ברית־המועצות. אנשי הגרעין המצרי חשבו שהם יכולים להצביע כראות עיניהם. הם דגלו בחופש רעיוני, או בנאמנות למפלגה ולסטלין, או בשני הדברים, ולא ידעו מה מחכה להם. אלא שעד מהרה, אחרי כשלוש שנים כקיבוצניקים, אולצו המצביעים בעד משפטי־פראג לעזוב את הקיבוץ שבו תיכננו לחיות כל ימי חייהם. באוטובוס שהסיע את המגורשים לתחנה־המרכזית בחדרה היו עשרים־ושלושה מֵחברֵי הגרעין המצרי תומכי משפטי־פראג, ועוד כמעט שישים מחבריהם, שהצטרפו אליהם מתוך סולידריות. צ'רלי לא היה לא בין אלה ולא בין אלה, אך מי שזוכר את המידות של האוטובוסים באותן שנים בלי ספק ישתאה ויאמר שאוטובוס דחוס כזה טרם נראה. אדל עלתה לאוטובוס בין הראשונים, וכשהסתובבה לאחור, ראתה את ליזט הגבוהה עולה בעקבותיה, מסופרת קצר ביד לא מקצועית ובידה המזוודה. אדל ניגשה אליה זעופה. "תתחדשי", היא אמרה לה. ליזט גיחכה במרירות ואמרה: "עשיתי את זה לעצמי”
― Anonymous