Lev Sheinberg > Recent Status Updates

מהי התבוננות? מהי יציאה מן הגוף? מהו צום? מהי עציר נשימה? אין הם אלא בריחה מן האני, הימלטות לשעה מן העינוי של היות-אני. השיכחה חטופה של הכאב והבלות החיים

‘קוראים להן אורים ותומים. השחורה פירושה כן והלבנה לא׳
כשלא תוכל לקרוא את האותות, הן יעזרו לך. תמיד תשאל שאלה מדוייקת. ״אבל בדרך כלל נסה להחליט את החלטותיך בעצמך. האוצר נמצא ליד הפירמידות, את זה כבר ידעת. אבל היית צריך לשלם שש כבשים-

בשעה שעמד הנער ליד אשנב הקופה נזכר בעדר שלו, והחליט שהוא צריך לחזור ולהיות רועה. בשנתיים האלה כבר למד כל מה שיש ללמוד על רעיית צאן: הוא ידע לגזוז כבשים, לטפל ברחלות, ולהגן על העדר מפני זאבים. הוא הכיר את כל שדותיה ומשעולי. של אנדלוסיה.

״ למה אתה מספר לי את כל זה? ״״כי אתה מנסה להגשים את יעודך. ואתה נמצא עכשיו ברגע שבו אתה עומד לוותר על הכל.״

הזקן הצביע על מוכר ערמונים העומד ליד עגלתו האדומה בפינת הכיכר. ״האיש הזה כשהיה ילד גם הוא רצה לנדוד. אבל הוא החליט קודם כל לקנות עגלה למכירת ערמונית ולחסוך סכום כסף. כשיהיה זקן, הוא יבלה חודש באפריקה. הוא לא הבין שבני אדם תמיד יש להם

מה יש יזדה, משהו מדאיג אותך?
תשובתו תמיד אחת: ״שום דבר, רוקסי, אני בסדר.״ ואז הוא מלטף את היד שעל כתפו, נושק לה.
היא מלטפת לו את השיער. ״אתה מאושר, יזדה?״
הוא מחייך חיוך מלנכולי עצוב. .. סוג זה של תשובה מעורפלת עם טעם רוחני הוא הדרך שלו

מה יש ג׳האנגלה? ״אני עצוב מאד״ יזאד חיבק אותו בזרועו. ״תמיד עצוב כשמשהו נגמר. אני הרגשתי כך כשעזבתי את ׳בית ג׳האנגיר׳. אבל בלי לסיים את הישן, אי-אפשר להתחיל את החדש״
״אני לא רוצה את החדש. אני אוהב את הישן״
״זה לא הגיוני, גאנגלה. זה כמו

״היה לי יום עמוס, והייתי זקוק למעט שקט. ונזכרתי בהצעה שלך.״
״איך היה?״
״שלו.״ הוא התקין את הכרית שלו במקומה והוסיף, ״מה לא הייתי נותן כדי שפינה אחת בדירה הזאת תיהיה שלווה כל כך.״
היא חייכה בחושך ואזרה אומץ לשאול, ״כשהיית שם.. התפללת?

מנחם לראות את הדמות בגלימה הלבנה הזורמת, לראותה נעה, בנחת, נעזרת בכלי הכסף השונים הדרושים לפולחן,מבצעת את המחוות המיסטיות, שחוזרים עליהם חמש פעמים ביום, בהידור שיכול לבוארק עם החינניות שהצטברה במשך דורות ומאותשניםוחדרהלדםולעצמות.

יזאד העיף מבט מעל כתף מעבידו: שניהם נראו במראה.
״אתה רואה?״ אמר מר קפור. ״אלה הם פנים של אנשי משפחה רגילים, לא גיבורים.״

יזאד נפנה אל רוקסנה והעיר שהיה טוב לראות את ג׳אל באותו ערב, להיווכח שהוא סוף-סוף מצא בעצמו מעט עמוד שדרה. ״חבל רק שזה לא קרה לפני כן. אולי אז הצ׳ילי לא היה נזרק מהבית שלו.״
״מי יודע״ אמרה רוקסנה. ״יש דברים שקורים רק כשמגיע זמנם.״
…

״לגננים יש אגודלים ירוקים, לאנשי השיפוצים - שחורים וכחולים.״ הוא אמר בניסיון לצחוק בלבביות. ״סיכון מקצועי״.

רוכב אופנוע עבר לידו חבוש במסכת נשימה. כמו שהעניינים מתנהלים, בקרוב יצטרכו כולם מסכות כאלה- אבל כמה נפלא היה אילו היתה מסכה שיכולה לסנן את בעיות העולם.

״כן״ השיב נרימן חרש. ״הייתי חייב לנעול בשרשרת הביטחון, כי אתם לא מכבדים את הפרטיות שלי״

ג׳האנגרי בחן את בבואתו ותהה אם משהו בהופעתו השתנה. הוא הכיר סיפורים שבהם נחשפו סודות של אשמה בתופעות גופניות- שלפוחיות שמופיעות על העור, ציפורניים שמשחירות, קול שמצטרד, שיער שנושר.

כשסבכם היה בסכנת מוות, מה שהדאיג אותו לא היה החשש שהוא ייהרג ויאבד את חייו, אלא את שמו הטוב. הוא תמיד אמר, לאחר שסיים לספר לי את הסיפור ״זכור, אנשים יכולים לקחת ממך הכל, אבל הם לא יכולים לגזול את הגינותך. לא אם אתה רוצה לשמור עליה…

יזאד הרגיש מפויס עם העולם, שלו משהיה זה שבועות. נראה לו מוזר שדווקא התמונות שעוררו בו אי-שקט כזה, השפיעו עליו בצורה כזאת. אולי זאת הייתה צורה חיובית של אי שקט, כמו שיש לבקבוקי תרופות שצריך לנער לפני השימוש.

״הם רק דרך אחת לנצח את הצער והעצבות שבחיים- בצחוק ובעליזות. הוציאי את הכלים הטובים, לבשי את בגדי החג שלך, אין שום טעם לאגור אותם. איפה אגרטל הזכוכית המלוטשת והקערה הוורודה מהחתונה שלך? … מחרסינה? הוציאי את כולם, אוקסנה, ושמחי בהם״

״ אני רואה שאת אף פעם לא משתמשת בכלים הטובים של אמי שנתתי לך לחתונתך״ אמר אביה. ״וודאי שלא, אבא, עם כל כך יקרים, כל כך עתיקים ושבריריים״ ״זאת סיבה להחזיק אותם נעולים? אני עתיק ושברירי, וג׳אל וקומי רצו להחזיק אותי נעול. אי אפשר לחיות ככה

בלי עקרת בית אין בית, בלי בית אין משפחה. ובלי משפחה שום דבר לא חשוב, הכל, מהמסד ועד הטפחות, מתפורר או מידרדר למצב של תוהו ובוהו, שהוא בעקרון מחלת המערב.
״אני לא חושב שיש להם מונופול על זה״ אמר נרימן.

״אילו יכולתי לרקוע ברגל הכל היה בסדד״ אמר נרימן בחיוך עקום. ״איך אפשר להכריח אנשים? חיבה ודאגה יכולות לבוא בכפיה? או שהן בלב, או שאינן בשום מקום.״

הוא הזיז את כתפו, התקין שוב את הכרית, יישר את הצווארון. הוא תפס את קצה הסדין שכיסה אותו וטלטל אותו, ניפח אותו כך שהוא יצנח ישר וחלק. האוויר שנשב מעל ירכיו המעורטלות גילה את מקור האי נוחות: מכנסי הפיג׳מה החסרים. … זאת הייתה תחושה מוזרה-

אחרי הוידוי הוא החריש בהרגשה שהוא התחיל להשתפך. הוא המשיך בעבודתו, הכניס את קצות הסטטוסקופ לאוזניו, רשם דברים בגיליון של נרימן, מדד את לחץ הדם. אבל מה שהוא רצה באמת מהפרופסור הזקן שלו היה כמה מילות חכמה על החיים.

״ביום ההולדת שלי? את צריכה לשתות משהו חזק יותר.״
״לא, אבא, זה נכנס לי ישר לראש ואחר כך יורד לי לרגליים.״
״אבל הוא צודק, רוקסי״ אמר יזאד. ״היום יש לנו אירוע מיוחד״
הילדים הוסיפו את קולם לדרישה ״כן אמא היום את צריכה לשתות משהו חריף!״

יזאד נשא אף הוא דברי אזהרה, והוסיף בינו לבינו שקשה כמובן לצפות מה ירגיז את השניים האלה- שהדרך הבטוחה היחידה היא לא לומר דבר ולא לעשות דבר.

אין לזקוף לחובתו של איש את העובדה שמוצאו מן הכפר, אך גם איש אינו רשאי להפוך זאת למילה ולדבוק בה בעיקשות; מי שטרם הצליח להשתחרר מהפרובינציה, נמצא מחוץ לתחום שיפוטה של ההשכלה.

״רוב האנשים מניחים שהמציאות היא או אובייקטיבית או סובייקטיבית ואין שום אפשרות נוספת. לכן כאשר הם נוכחים שדבר מסויים אינו רק הרגשה סובייקטיבית שלהם, הם קופצים למסקנה שהוא חייב להיות מציאות אובייקטיבית״

אבל מרקס טעה כשהוא זלזל בכוחן של הדתות המסורתיות. גם אם הם רק קישוטים מעל מבנים כלכליים מודרניים, אנשים נוטים להזדהות עם קישוטים ולזהויות של אנשים יש השפעה עצומה על ההיסטוריה. כוחו של המין האנושי מבוסס על גיבוש זהויות המוניות.

צעד מכריע בדרך לאיחוד המין האנושי יהיה להבין שלבני אדם יש גוף. במאה השנים האחרונות הטכנולוגיה הרחיקה אותנו מהגוף שלנו. אנו הולכים ומאבדים את היכולת לשים לב למה שאנחנו מריחים או טועמים משום שאנחנו שקועים במסכי הסמארטפון והמחשבים.

הנטייה היהודית לחפש תשובות לכל השאלות בטקסטים קדומים הייתה מכשלה קשה להשתלבות והתקדמות בעולם המדע המודרני, שבו התשובות הן תוצאה של תצפיות וניסויים.