Amit’s Reviews > רובוטים של שחר > Status Update

באורורה המין היה משעמם. קיבלו אותו בשלווה, בקלות – ממש כמו נשימה. מי שהרגיש את הדחף פנה אל כל מי שנראה לו מתאים, ואם אותו אדם מתאים לא היה עסוק באותה שעה בעניין שאינו סובל דיחוי, התנהל המגע המיני באורח שהשניים מצאו נוח ביותר. כמו נשימה

ארשת הפנים, הניצוץ בעין, התחושה של – נעימות – חביבות – משהו שאפילו אני אינני יכולה להביע – קבלה – הסרת המחסום הנורא החוצץ בין אנשים. אהבה, אני משערת – מילה נוחה להקיף את כל אלה ועוד יותר

הבאת אור לחיי והראית לי, מבלי שאפילו תדע זאת, מה יש בחיים; על שפתחת בהם דלת, על שהצבעת על שביל; על שהראית לי את האופק. הנגיעה הגופנית לא הייתה ולא כלום. רק נגיעה. אבל היא הייתה תחילת הכול.

הטאבו על נגיעה בגוף האדם הפך אפילו את גופי שלי לאסור ללא־נעים. אני יכולה להעביר יד על צד גופי לשלב רגל על רגל להרגיש את לחצה של ירך על ירך אבל אלה הם מגעים אקראיים, חסרי חשיבות. להפוך את המגע למקור הנאה בכוונה תחילה היה עניין אחר לגמרי

ביילי הסתכל בו בסקרנות, תוהה כיצד יכולים החללאים להכניס לפיהם דבר מה לא־מטופל, לא־רחוץ ולא־מחומם, אם הם חוששים כל כך מהידבקות במחלות. הוא זכר שאורורה פטורה (פטורה לחלוטין?) ממיקרו־אורגניזמים מחוללי־מחלות, ואף על פי כן מצא את הדבר דוחה ומסליד. לסלידה לא צריך להיות בסיס רציונאלי, חשב כמתגונן – ולפתע מצא את עצמו קרוב לסליחה לחללאים על יחסם לבני־הארץ.

בעיני ביילי, לא נעשו בני אורורה אנושיים יותר ביחסם לא מתוך אהבת האנושיות, אלא התכחשו לטיבם הרובוטי של החפצים כדי להימנע מאי־הנוחות הכרוכה בהודאה בכך שבני אדם תלויים בחפצים בעלי תבונה מלאכותית.

‏דניל תוכנת על ידי פסטולף עצמו, ואין שום סיכוי שהתכנות יכלול את האפשרות לפקפק בדברי התוכניתן.

ביילי חש כיצד הוא מתנשם ברטט, והתענג על הידיעה שהוא בביתו, שאנן […] כך קרה הדבר תמיד. שוב קיבל את העיר כרחם וחזר לתוכה בהקלה של אושר. הוא ידע שעל האנושות להגיח מתוך הרחם, אם ברצונה להיוולד שוב. מדוע הוא שוקע תמיד בחזרה לתוכו באושר שכזה?